לונדון, ינואר 2016.

גיליון 6 של מגזין סיסטם

בעידן האינטרנט, לירחוני האופנה הותיקים, כמו vogue או elle כבר אין מונופול על סיקור הנעשה בתחום האופנה. צילומים מתצוגות האופנה זורמים לאינטרנט ללא הרף, באתרים כמו style.com וגם בבלוגים של שוחרי אופנה שמוזמנים לשבת בשורות הראשונות של התצוגות הנחשבות ביותר, לצד מבקרי האופנה ה'ממסדיים' של העיתונות המודפסת.
למרות הפגיעה במעמד של הירחונים המודפסים, ממשיכים להקים עוד ועוד ירחונים חדשים שמתחרים על תשומת הלב של הקוראים, וממתגים עצמם כאלטרנטיביים, שונים, ייחודיים ויוצאי דופן. אך לא תמיד קל להבין אם מדובר באמת בגישה חדשה לאופנה, או רק במראית עין.
סיסטם, מגזין המופיע פעמיים בשנה, מתהדר בראיון עומק עם מעצב מוביל, או 'הדמות הרלבנטית, החזקה והדעתנית ביותר באופנה', מלווה בפורטפוליו של כמאה צילומים, לצד ראיונות נוספים, כתבות צבע, צילומים ופרסומות. מה מבדיל את סיסטם מיתר מגזיני האופנה הידועים? לכאורה, מדובר במבט מעמיק יותר, או אמיתי יותר, שחושף את הרעיונות של אנשים מובילים באופנה העכשווית. מה שקרה לכתבת הפורטפוליו של הגיליון האחרון מוכיח שסיסטם ויוצריו לא מצליחים באמת להציע אלטרנטיבה, אלא נהנים להשאר שבויים באותן המוסכמות הבנאליות של עולם האופנה, שהפכו מאוסות גם בעיני המעצבים המשפיעים והמובילים ביותר, לשיטתם.

קת'י הורין, מבקרת האופנה השנויה במחלוקת, שעזבה את הניו יורק טיימס לפני כשנתיים, היא, לפי עמוד הויקיפדיה שלה, מעריצה של המעצב ראף סימונס. ההערצה הזו אולי הופכת אותה, בעיני עורכי המגזין, מתאימה במיוחד לראיין אותו. לכן הם הפקידו בידיה את כתיבת הפרופיל על המעצב של דיור. היא ליוותה אותו במשך כחצי שנה, ניהלה שיחות ומפגשים, תיחקרה את מקורביו ועוזריו. אבל באוקטובר האחרון, כשהוא הודיע שהוא עוזב את העבודה המושלמת לכאורה בבית האופנה דיור כדי להתמסר לעבודה איטית יותר, ואולי אפילו לחקלאות ולקרמיקה, היא נותרה המומה. למרות שעות ארוכות של שיחות איתו, היא (כמו כל עולם האופנה) לא צפתה שהוא ירצה לעזוב את עבודת החלומות שלו בדיור לטובת – מה בדיוק? חיים איטיים?.

מתוך הכתבה על ראףסימונס, מאת קתי הורין

קריאה בראיון שלה עם סימונס מוכיחה שהבעיה באופנה העולמית אינה רק – או בעיקר – המעצבים ששבויים בסחרחרת מותגים, קולקציות, תצוגות וזוהר שטחי. הבעיה היא גם העיתונות החוקרת, לכאורה. סימונס חזר והעלה את הספקות שלו לגבי האופנה העכשווית, לגבי הקצב המהיר והבלתי אפשרי שלא מותיר זמן לחשוב ולעבד רעיונות, לגבי הצוותים הגדולים מדי של המעצבים שנדרשים להפיק קולקציה בתוך שלושה שבועות בלבד ואז לעבור לקולקציה הבאה. הוא הביע ספק לגבי האפשרות ליצור משהו בעל ערך ומשמעות בתוך המסגרת המלחיצה הזו, ואף אמר שאולי היה מעדיף לעבוד באופן אחר, איטי יותר, שיאפשר לו לחשוב באמת על המסר של יצירתו כמעצב, על המשמעות של האופנה כאמנות ויצירה, ולא רק כמוצר צריכה.

צילומי מייצב פרחים בתצוגה האחרונה שהתקיימה בפריס לקולקצצית אביב קייץ 2016 של דיור

אבל הורין סרבה להקשיב. היא אמרה לו בתגובה שאין טעם להתעסק בשאלות הגדולות האלה, שגם עיתונאים לא יודעים לענות עליהן. מעצבים צריכים להתמודד עם הפרטים הקטנים, לא להעמיד בסימן שאלה את כל המבנה של עולם האופנה. לפתור את הבעיות הספציפיות של הקולקציה, לא לתהות על העתיד של העיצוב. היא לא מצאה עניין בתהיות שלו, היא לא חשבה שיש ערך להעלות ספקות כאלה בכלל, ועודדה גם את סימונס להפסיק לענות את עצמו בהתחבטויות חסרות ערך שכאלה. שיעשה עוד בגדים יפים, זו מטרתו כמעצב.
הראיון הזה מזקק בעינינו את המגבלות של עיצוב האופנה. גם כאשר המעצב מנסה להשתחרר מהכבלים של התעשייה, התקשורת לא מבינה את תהיותיו, ואף מסרבת להקשיב. קת'י הורין, מהקולות המובילים בביקורת האופנה, מסרבת לשמוע אלטרנטיבות לסדר הקיים ומתעקשת לנתב את הספקות של המעצב אל אפיקים מוכרים, קלים יותר לעיכול ולפתרון. אבל גם בלי שיתוף הפעולה של התקשורת, קולות המרד ממשיכים להישמע ולאתגר את המוסכמות המנוונות של האופנה העולמית.

צילומים מתוך הפורטפוליו של ראף סימונס, מגזין סיסטם.