לונדון, דצמבר 2015.
עיצוב טקסטיל ואופנה בהודו מציע לא רק היסטוריה של בדים עתיקים אלא גם מבט לעתיד, וליצירה חדשה שנובעת מתוך מסורות עתיקות, מתוחכמות ומגוונות של בדים וצבעים.
בשנים האחרונות, מעצבי אופנה הודיים מוצאים השראה חדשה במסורות הטקסטיל של תת היבשת. הם מציגים גרסאות מודרניות למלבושים מסורתיים, כמו הסארי, או מפתחים טכניקות חדשות לייצר את הבדים ההודיים הקלאסיים, למשל בעזרת הדפסה דיגיטלית.
מאז ימי יוון העתיקה, ואולי אף קודם לכן, ההודים מתעסקים עם בדים. הם אורגים כותנות דקיקות וצפופות, בדי משי מבריקים ואריגי פשמינה אווריריים. המומחיות הגדולה של יצרני הבדים ההודיים היא צביעה. כבר אלפי שנים שההודים מייצרים בדים צבועים ומודפסים בגוונים עזים. היוונים קראו בשם אינדיגו לצבע הכחול העמוק שהגיע אליהם בדרכי המסחר מתת היבשת הודו. אך האינדיגו לא היה הצבע היחיד שההודים ידעו להפיק טוב יותר מכל אחד אחר; צהוב כורכום, אדום שני וזהב, היו הבסיס לבדים ארוגים באלפי גוונים טבעיים. ההודים ידעו להשתמש בחומרים מן הטבע, מינרלים, צמחים, ואדמה כדי לזקק את הצבע ולהטמיע אותו בבד.
תערוכה מרתקת במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון מציגה את ההיסטוריה של הבדים בהודו תוך דגש על דפוסים. הצבעים הטבעיים היו רק השלב הראשון בתהליך העבודה של האומנים והמעצבים ההודיים.
השלב הבא היה יצירת גלופות מעץ, בעבודת יד קפדנית ומדוקדקת, ששימשו להדפסה מתוחכמת במספר צבעים ושכבות. הבדים היוקרתיים ביותר הודפסו משני הצדדים.
לצד ההדפס, התפתחו גם שיטות אריגה מורכבות שיצרו בדים בדוגמאות שונות, המבוססות על חוטים צבועים בגוונים שונים. דוגמת האיקט, שנפוצה במרכז אסיה, הייתה פופולרית גם בהודו. שיטת אריגת האיקט דורשת תיכנון קפדני של צביעת החוטים כדי להבטיח את יצירת הדוגמא הרצויה בתהליך האריגה. ההודים התמחו בשיטת האיקט הכפול, בו נצבעים חוטי השתי וגם חוטי הערב. כך יצרו ההודים דוגמאות מורכבות המזכירות את אריגת 'רגלי התרנגול', poids de poule הצרפתית.
ההודים פיתחו גם תעשיית רקמה עשירה, המבוססת על טכניקות פשוטות למדי בצבעים עזים.
רקמת חרוזים, או רקמת תך פשוט, הפכו ליצירות מרשימות. שאל עתיק רקום מתאר מפה של עיר בהודו.
רקמה אחרת יוצרת מראה של עלים עשויים אבנים יקרות.
אחד המוצגים המעניינים בתערוכה הוא שטיח קיר גדול מימדים, המכסה קירות חדר רחב ידיים. השטיח מתעד סצנות מחיי היומיום בהודו, והתגלה במקרה, זרוק ברחוב במנהטן בשנת 1994. אפשר רק לדמיין את סיפור חייו של השטיח, כיצד התגלגל מהודו לניו יורק, ומי החליט לזרוק אותו לרחוב, ולמה.
לאורך ההיסטוריה, בעלי המלאכה ההודיים זכו להצלחה בינלאומית. הבדים שעיצבו נסחרו בדרך המשי ולאחר מכן גם ברחבי האימפריה הבריטית. קשרי המסחר עם בריטניה, עוד מעצמת ייצור טקסטיל, ערערו את מסורות הייצור בהודו: העלויות הנמוכות של האריגה האיכותית והתעשייתית באנגליה הפכו את תעשיית הטקסטיל ההודית ללא רווחית. כך, בין המאות ה 19-18 ייצור הטקסטיל בהודו הצטמצם באופן ניכר: חומרי הגלם המקומיים (משי, כותנה, קשמיר) נשלחו ישירות לאריגה באנגליה, והבדים המוגמרים יובאו בחזרה להודו. לעיתים קרובות, הדוגמאות היו הודיות – הכותנות המודפסות הפופולריות באנגליה, כמו ליברטי ופייזלי, היו בהשראת עולם הטקסטיל ההודי. המסחר הבינלאומי הפיץ ברחבי העולם את העיצוב ההודי, אך פורר את התעשייה המקומית. כיום, טכניקות הטקסטיל השונות הובילו ליצירת תעשיית בגדים משגשגת, שמשמשת השראה למעצבי אופנה הודיים עכשוויים.
התערוכה מוצגת בלונדון עד 11 לינואר.