לונדון, דצמבר 2015.

הצייר השוויצרי-צרפתי זאן אטיין ליוטאר (1702-1789) ידוע בכינויו 'הטורקי', אהב לצאת למסעות. הוא נולד בז'נבה, למד בפאריז וחי גם בוינה ובהולנד. הקריירה שלו הייתה אירופאית, קרובה למקורות הכוח של היבשת. הוא היה אחד הציירים המועדפים על אנשי האריסטוקרטיה של פאריז, וינה, ולונדון. גם מארי אנטואנט זכתה לפורטרט בגיל שבע, שמתעד אותה כילדה רצינית, מפוקסת ומעוררת אימה. היכולות האמנותיות של ליוטאר מושכות במיוחד: הוא בעל כישרון מיוחד להביע הבעות פנים ובעל עין חדה לצבע וטקסטורה. מה הופך את ליוטאר ליוצר דופן בנוף האמנות של המאה ה-18?

The Archduchess Marie-Antoinette of Austria

השבוע ביקרנו בתערוכה מרשימה של יצירותיו של ליוטאר באקדמיה המלכותית בלונדון (עד 31 בינואר). התערוכה כוללת ציורי שמן גדולי מימדים, וגם רישומים בפסטל, שמוצגים לעיתים רחוקות בגלל שבריריותם. בכניסה, דיוקן עצמי של האמן מתבונן במבקרים במבט מתריס ואולי לעגני, אצבעו מצביעה בהחלטיות.

Jean-Etienne Liotard, Self-portrait Laughing, c. 1770.

אחרי שביקר באיסטנבול ונשבה בקסמיה, ליוטאר הביא עימו לפאריז זכרונות אהובים מהעיר המזרחית המסתורית: בדים, בגדים, כובעים ואביזרים.

Laura Tarsi, 'A Grecian Lady'. Liotard, Jean Étienne (Swiss, 1702-1789). Watercolour and bodycolour on ivory, height 96 mm, width 77 mm, circa 1745-1749.

ליוטאר לא רק התלבש בבגדים טורקיים מזרחיים, אלא גם הלביש את האריסטוקרטים האירופאים הלבנבנים והמטופחים שצייר בבגדים האסייתיים. צבעים עמוקים ועזים, כחול קובלט, טורקיז וארגמן, זהב עמוק, קטיפה ורקמות מפוארות. המפגש בין מזרח למערב התבטא בעושר הבדים המצוירים: משי חלקלק ורקום, סאטן בדוגמת שיש, קטיפה עשירה, כובעי טורבן אדומים ולבנים, גדילי זהב ורקמות מעודנות. הבדים לא היו רק זיכרון אהוב של עיר רחוקה (גיאוגרפית ותרבותית) אלא גם נושא למחקר. ליוטאר השקיע שנים בלימוד הבדים, הבנת המרקמים השונים שלהם, והבעתם בצבע על גבי בד. ציוריו חשובים כתעוד של הבדים והחומריות היחודית לכל סוג אריגה בעידן טרום הצילום. היכולת לצייר את הבדים באופן כה מושלם דורשת מאמץ טכני ואינטלקטואלי עצום, מאמץ שכיום בעידן הדיגיטלי קשה להבנה. הציור הוא חיקוי של הבדים, אבל גם תיעוד שלהם במלוא תפארתם.

Jean-Etienne Liotard, L'Ecriture, 1752

האווירה האקזוטית של הציורים של ליוטאר הייתה חלק מהתדמית שהוא בנה לעצמו. ה'טורקי' בנה לעצמו שם בחצרות המלוכה של אירופה כאדם יוצא דופן, משונה במידה, מוכשר ותיאטרלי. ליוטאר הניע את הסקרנות האופנתית בפאריז לגלות את המזרח, שהפך לאזור אחד גדול ומעורפל. אנשי האליטה האמידה של אירופה היו מלאי עניין במזרח המשונה והבלתי מובן, בעולם הצבעוני והססגוני של אסיה, ובעושר הסחורות שהגיעו משם. הציורים של ליוטאר הם מחווה לאומנות של המזרח,  מלאים בדוגמאות עשירות אך שטוחות, מלאים בצבעים בוהקים, בוהקים מדי ביחס לסגנון הציור הנטורליסטי של האמן. בזמנו, ג'ושוע ריינולדס, נשיא האקדמיה לאמנות בלונדון, לעג לליוטאר וטען שכל כשרונו ביכולת הדיוק הנטורליסטי שלו. אבל הדיוק המהוקצע מסתיר גם אמירה תרבותית על השטחיות של אנשי תקופתו, שראו במזרח עולם מסתורי ונחשק, אך מרוחק, ושונה במהותו מהציביליזציה המערבית שלהם. למשל, כשהוא צייר אב ובנו במלאכת הכתיבה, הם לבושים בבגדים מערביים טיפוסיים ולא בתחפושת מזרחית. המבט הסרקסטי של הצייר לא באמת מקרב בין מזרח למערב, כפי שנדמה בתחילה, אלא מדגיש דווקא את המרחק וחוסר ההבנה בין התרבויות.

Jean-Etienne Liotard, Still-life: Tea Set, c. 1770