מילנו, אפריל 2015
השבוע יצאנו למסע שוטטות במילנו בימים בהם מתקיים סלון הרהיטים השנתי. במשך שבוע בשנה, העיר הופכת ל"סלון" אחד גדול ומארחת מגוון התרחשויות מעוצבות בחנויות, באולמות, במסיבות, בחדרי תצוגה, באתרים אלטרנטיביים ובארועים יחודיים בעשרות אתרים מחוץ ליריד הרשמי. עיתונאים, בלוגרים, אושיות עיצוב ומאות אלפי שוחרי יצירה נוהרים לכאן ממאה ששים מדינות שונות.
באמצע אפריל זו תקופת שיא האביב על פי לוח השנה, אבל במילנו השנה חם במיוחד. הטמפרטורות הגיעו לעשרים ושבע מעלות, השמש יוקדת. העיר מילנו ממוקמת במישור, ומתוכננת בצורה שמזכירה קונכיה סגורה למרגלות הרי האלפים. העיר אינה ערוכה לאקלים חם ואיננה נעימה בקיץ. לכן, המקומיים בורחים אל מחוץ לעיר בכל הזדמנות, אל הים או אל האגמים הצפוניים והקרירים. לא סביר לפגוש מילנזים בעיר בסוף שבוע קייצי, או בחודשי יולי ואוגוסט. גם עולם העסקים מתוכנן סביב חופשת הקיץ השנתית שמשאירה את העיר ריקה מאדם ומפעילות, טרף לתיירים. אך השבוע כולם עדיין בעיר, שהתמלאה פעילות לכבוד פסטיבל העיצוב. בעיר שלא מתוכננת לחום, השרב מעיק כמו ביולי אוגוסט. אולי ההפתעה שבהופעתו המוקדמת של הקיץ הופכת את הטמפרטורות לבלתי נסבלות.
לא יכולנו שלא לחשוב על שינויי האקלים בהקשר לחברת הצריכה שאנו חלק ממנה, חברה שדורשת חידושים וגירויים והולכת ומתרחקת מהטבע. שבוע העיצוב השנתי מקדם בפועל באמצעות שיווק מסיבי פריטי עיצוב שיטחיים ולא מעניינים, מוצרים שאף אחד אולי לא צריך או מוצרים מוכרים שעברו חידושים קלים ומוצגים כחידושים מרהיבים. גם עולם העיצוב נרתם להפוך לחלק ממנוע המקדם חברה של צרכנים כפייתיים. בעינינו, עולם העיצוב הצרכני לא יוכל בעתיד להתנער מחלקו באחריות לשינוי האקלים והרס הסביבה.זיהום האוויר המפורסם של מילאנו מורגש למרות מגוון חוקים שנועדו להגביל כניסת מכוניות למרכז. מכוניות ישנות ומזוהמות לא יכולות לנסוע בעיר, וגם מכוניות חדישות יותר נדרשות לאישור מיוחד או תשלום מינימלי. בעתיד, בוודאי גם בתל אביב יונהגו חוקים כאלה, כי הבנייה המודרנית לגובה תחמיר את אפקט ״הכיפה״ הידוע שבו האוויר נלכד מעל העיר ללא תנועה. אמנם לפני מאתיים שנה הקידמה שיחררה את לונדון מערפיח המפעלים, אך היום המכוניות והבניינים החדישים מציבים אתגרים חדשים למי שרוצה לחיות היטב במרכזי הערים הגדולות.
אולי זו הסיבה בגללה כל המעצבים מדברים היום על קיימות ועל עיצוב ירוק. בעינינו, למרות היתרונות הברורים, גם השיח האקולוגי החדש בעולם העיצוב הוא עוד טרנד חולף. יש כאן הרי פרדוקס ברור: המעצבים הירוקים מעודדים אותנו לקנות את יצירותיהם המתחשבות בסביבה, אך עדיין ממשיכים להניע את מנגנוני הצרכנות על ידי פיתוח עוד ועוד מוצרים חדשים.
סלון הרהיטים של מילנו התחיל את דרכו כתערוכה של מפעלי יצרני רהיטים אי שם לפני כחמישים שנה. אז איטליה חוותה בום כלכלי עצום. אחרי המלחמה כל בית היה זקוק לרהיטים חדשים, לכלי רכב זמינים, ולכלים מודרניים. העיצוב, שהיה תמיד חוליה טכנית ופונקציונלית במערך היצור התעשייתי, התפתח במקביל להתפתחות התעשייה של צפון איטליה. העיצוב העניק לאיטלקים ייחודיות שבידלה את המוצרים שלהם מיתר המתחרים. בין המפעלים החשובים שהניעו את התפתחות העיצוב התעשייתי האיטלקי ניתן למנות את פיאט, אוליבטי, וספה ועוד. במקביל התפתחו מוסדות ממשלתיים תומכים כמו לשכת המסחר ומוזיאון הטריאנלה לעיצוב במילנו.
את שגשוג היצור ניתן לייחס גם ליוזמות של קבוצות מעצבים, ארכיטקטים ואמנים שחברו ליצירת מהפכה בסגנון החיים. בהמשך, תנועות האוונגארדיה החדשנית של היצירתיות הפוסט-מודרנית, לקחו את היצירתיות העיצובית הלאה, ודרך המניפסטים מתקדמים של רדיקל דזיין או אחר כך תנועת ממפיס. הקבוצות האלה צמחו במילנו בתחילת שנות השמונים והיו נטועות מבחינה רעיונית באקלים החברתי והאמנותי של התקופה שהפנתה עורף לשמרנות.
היום, הכלכלה הגלובלית שוב במשבר. הצרכנים האיטלקים והאירופאים נבלמו על ידי האבטלה ואי הודאות. לכן, היריד נראה כלונה פארק ענק המונע עלי ידי יחצנים ויועצי שיווק. זו פלטפורמה מסחרית שמעניקה בלון חמצן לעיר לשבוע אחד, ולאחריו הכל שב לתרדמה השגרתית. כך המסביר לנו נהג המונית שהסיע אותנו לאירועי ״מחוץ לסלון״ המפוזרים ברחבי העיר. העולם השתנה. המסה של הצרכנים בכל העולם קונה באיקאה רהיטים דומים לאלו המוצגים בחנויות היוקרה. ניתן לומר שהעיצוב השבדי הבנאלי והפונקציונלי כבש את הבית הממוצע העכשווי בכל העולם. ממש כמו הבגדים של זארה ו- H&M, רוב הצרכנים מעדיפים פריטים בסיסיים, נוחים וזולים. שוחרי העיצוב האנינים ממשיכים לטייל להנאתם במתחמי העיצוב הטרנדיים הנפתחים לקראת הסלון והופכים את מילנו במהלך השבוע ל״עיר /גלריה״, אך מיד בתום היריד נעלמים בלי להשאיר חותם חברתי אמיתי. לעומתם, המבקרים האסייתים הרבים מגיעים בעיקר כדי לצלם ולהעתיק רעיונות מקורים ולייצר אותם באסיה במחירים זולים בהרבה מהיצור האירופאי.
בכך, הבעיות של עולם העיצוב לא שונות מאלו של עולם האופנה, עליהן כבר כתבנו פה. ותעשייה המקומית האיטלקית, המורכבת מבתי חרושת קטנים משפחתיים ומבעלי מלאכה מומחים ואיכותיים חווה סגירה מסיבית של מפעלים היסטוריים שלא מתמודדים עם קשיי הקיום בעידן המודרני. לצד זה, היצרנים הממותגים כמו קסינה ומורוזו, ממשיכים ליצר במחירים המתאימים לעשירים בלבד, ממש כמו בתעשיית האופנה. מותגי על מקוריים מייעדים את תוצרתם לעשירים בלבד, ואילו שאר האוכלוסיה תסתפק בחיקויים זולים. מעמד הביניים שאליו פנתה התעשייה בעבר מתכווץ ונעלם. גם בתחום הזה מורגש הפער הגדל בין המעמדות, בין העשירים החדשים, העניים החדשים, וביניהם מעמד הביניים המתערער.
אך יש גם היבט חיובי. מנגד לתעשייה המסורתית המתכווצת נולד דור צעיר ותוסס של מעצבים איטלקים, הולנדים (העיצוב ההולנדי נתמך באופן גורף על ידי הממשלה ההולנדית), בלגים ועוד המגיעים לעיר להציג את הדגמים בעיצובם. אם הם לא מוצאים מפעלים ליצר את הרעיונות העיצוביים שלהם, הם מוצאים פתרונות אלטרנטיביים, כמו ייצור ידני של סדרת קטנות. המעצב חוזר להיות מעצב/יצרן ממש כמו ה״בוטגה״ הקלאסית של ימי הביניים. כך, הצעירים במערב חווים למעשה תקופה פוסט תעשיתית חדשה בה העיצוב חוזר להיות חלק אינטגרלי מתהליך היצור. המעצב עובד קרוב לשולחן העבודה יחד עם בעלי המקצוע הטכניים, ליצור מוצר איכותי באופן עצמאי.
אנו מכירות היטב את העבודה הזו: גם אנחנו מייצרות את הבגדים שאנחנו מעצבות בעצמינו במתפרה שלנו, בעבודת יד עם ״טעויות״ שמהן נולדים רעיונות חדשים. אנחנו לא יושבות מול מחשב, מציירות ציורים ושולחות דגמים לייצור הרחק מעבר לים. לדעתנו, זה סגנון עבודה שמעקר את תהליך העיצוב האמיתי ומקדם שיעתוק והעתקה עד ריקון העיצוב מחדשנות ומקוריות. אך במקרים רבים, כך אנו חווים את הדברים היום. אולי המלאכה היא הכיוון אליו פונה העיצוב העכשווי, מהתעשיה הגדולה שגוועת ומהגלובליזציה החזירית בחזרה לעיצוב קהילתי. עיצוב כזה נטוע במקום, בזמן ובאקלים ממנו הוא מושפע ומשתף אומנים ויצרנים קטנים. המוצרים המעוצבים האלה מיועדים להימכר בקהילה ובסביבה בה נוצרו, ולאו דווקא לכבוש את העולם.
צילומים: אילנה אפרתי, כל הזכויות שמורות.