יופי הוא כוח, הלנה רובינשטיין נהגה לומר, אך כל אישה יכולה לעזור מעט לטבע כדי להראות טוב ולהרגיש חזקה. התערוכה על היזמית בעלת חברת האיפור הנודעת, ואספנית האמנות האקלקטית, חושפת את המסע של רובינשטיין מקרקוב שבפולין לשדרה החמישית בניו יורק, דרך אוסטרליה, פריז ולונדון. אחת משבע אחיות, היא ברחה מהבית כדי להימנע משידוך, ונסעה לאוסטרליה. שם, באקלים החם והמיוזע, היא החלה לרקוח קרמים ומשחות לשיפור עור הפנים של הנשים האוסטרליות המעודנות. ההצלחה הייתה גדולה, והיא פתחה סלון יופי גם בפאריז ובהמשך בלונדון. סלון יופי העניק לנשים הרבה יותר מאיפור. הן למדו להכיר את עצמן, ואיך להראות היטב ולהרגיש בנוח עם גופן. הלנה, שנודעה לרוב כ'מדאם', רצתה שכל אחת תמצא את הדרך שלה להראות יפה, ייחודית וחזקה.
בתחילת המאה העשרים נשים לא נהגו להתאפר. רק זונות ובנות המעמדות הנמוכים מרחו שפתון אדום או מסקרה שחורה. אך הלנה שינתה את כל זה. היא זיהתה שהסופרז'טיות נוהגות למשוח את שפתיהן באודם כסמל לעצמאותן, והשתמשה ברעיון הזה כדי להוכיח שלנשים יש כוח ונראות בפומבי. כך האיפור שהיא מכרה נועד לשנות את מעמד האישה, לחזק אותה ולא רק להפוך אותה ליפה יותר.
הפנים של הלנה רובינשטיין היו הפנים של המותג שלה. ולכן היא הזמינה אצל מיטב ציירי התקופה פורטרטים ופסלים שלה, אותם הציגה בגלריות שלה בלונדון, פאריז וניו יורק. היא הפכה לאספנית אמנות חשובה, אך זכתה גם לביקורת בגלל שהיא בחרה יצירות אמנות שנראו לה יפות ולא דווקא יצירות חשובות, או בסגנון מסוים. אבל רבות מהיצירות באוסף שלה חוקרות את המראה הנשי ואת אידאל היופי בתרבויות שונות. כל היצירות האלה מוצגות עכשיו בתערוכה בניו יורק, וחושפות את המגוון הרחב של הדימויים הנשיים באמנות המערבית והאפריקאית.
האוסף שלה כונה 'אקלקטי', ולא בנימה חיובית. היא הציגה יחד את מאטיס, מונה ופסלים אפריקאים ויצרה שילובים בלתי צפויים בין יצירות אמנות ממקומות שונים ותקופות שונות. התשוקה שלה לאמנות לא התבטאה בהעשרת האוסף הפרטי שלה. היא תמכה כלכלית באמנים וגם הקימה גלריות להציג את האמנות שרכשה. בתל אביב, היא תרמה את ביתן הלנה רובינשטיין, שמהווה עד היום אכסניה מוצלחת במיוחד לאמנות עכשווית. היא במיוחד אהבה מיניאטורות: גם במוזיאון הלנה רובינשטיין בתל אביב הוקם חדר מיוחד להצגת אוסף המיניאטורות המקסים שלה (החדר הוא ללא ספק אחד מזכרונות הילדות האהובים עלינו בתל אביב).
התערוכה מציגה תריסר רישומי פורטרט של הלנה שצוירו על ידי פיקאסו. הסיפור מאחורי הציורים מעניין לא פחות. מסתבר שהלנה רצתה זמן רב שפיקסו יצייר את תמונתה, אך הצייר התחמק. האישה הדעתנית, השתלטנית והאקסטרוגנטית הזו לא מצאה חן בעיניו. יום אחד, היא הופיעה בפתח ביתו בריביירה הצרפתית ודרשה שיצייר אותה. הוא הזמין אותה לסטודיו, והכין כמה רישומים שיהיו, כך אמר לה, הכנה לפורטרט המצוייר. אך לא הייתה לו שום כוונה לצייר אותה בשמן, ולכן רק הרישומים נותרו כעדות למפגש בין השניים.
התערוכה במוזיאון היהודי בניו יורק מציגה באופן מעניין את החיים העשירים של הלנה, את המסעות שלה בעולם, את התפתחות האיפור שלה, את אוספי האמנות ואת הסגנון המיוחד שלה. זו הפעם הראשונה שהאוסף מוצג ביחד. בשנת 1966, לאחר מותה של המדאם, נמכר האוסף במכירה פומבית ופוזר ברחבי העולם. אוצרי התערוכה הצליחו לאסוף ולרכז את הציורים, הפסלים, וגם התכשיטים, המיניטורות והמלבושים המפוארים של המדאם ולהציגם יחד. הבגדים שלה, שמוצגים בתערוכה, היו לא פחות מרשימים מהתכשיטים שעדתה. הם מעידים על האומץ הרב שהיה לה ללכת בעקבות השאיפות העצומות שלה, ולהגשים אותן בכוחות עצמה.
לאתר המוזיאון: thejewishmuseum.org
פינגבק: מסע נשי מתמשך אל השיויון |·
פינגבק: מסע עם אספנית | מסעות בגארדרובה·