מילאנו, ספטמבר 2014.

בבניין מהודר, מעוטר בציורי קיר של מלאכים וכוכבים, בשכונת מגורים שקטה במילאנו שוכן המשרד והמוזיאון של הארכיטקט פרנקו אלביני. הבניין המקושט והאלגנטי נראה במבט ראשון לא שייך לסגנון הארכיטקטוני של אלביני, ששיכלל את הגישה הרציונליסטית לאדריכלות מודרנית.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, כאשר איטליה ומילאנו בפרט ראו תנופת בנייה מסיבית ומלאת השראה עיצובית, אלביני היה דמות מרכזית ומשפיעה. אנחנו מוצאות הרבה קווי דימיון בינו לבין הגישה שלנו לעיצוב. למרות היותו אדריכל ומעצב, הוא ראה את עצמו כבעל מלאכה "ארטיג'יאנו" כי ההשראה שלו נבעה מחומרי הגלם, האומנים והידע העצום של בעלי המלאכה המסורתיים באיטליה, מהנגרים ועד הבנאים ששימרו בפעולות הידיים הפשוטות ידע של שנים. הוא היה אוסף פריטים מחיי היומיום, כורסאות קש מסורתיות, כלי בית, רדיו שפורפרות שעוררו בו השראה גם אם לא יצר אותם מותג מפורסם אלא בעלי מלאכה פשוטים.  בנוסף, הוא גם טיפח קשר קרוב עם בנו ובתו: בנו אדריכל שהמשיך לפעול בסטודיו לעיצוב של האב, ובתו מנהלת את המוזיאון הוירטואלי והממשי המשמר את פועלו של פרנקו.

בנוסף, הסגנון העיצובי שלו מדבר אל ליבנו: שמירה על קו נקי ופשוט, שילוב בין חומרים חדישים ועתיקים, וגם חיפוש אחר היופי הפונקציונלי. אלביני הצליח לממש את אידאל היופי הרציונלי שלו, ולהפוך את מילאנו לעיר מודרנית וחדישה בזכות המטרו שאת תחנותיו עיצב. בגלל מגבלות טכניות, תחנות המטרופוליטנה של מילאנו היו חללים חשוכים ונמוכי תקרה.  אלביני ניסה בעזרת קווים גרפיים ופשוטים להתגבר על הבעיות הטכניות והמבניות האלו, בהצלחה מסוימת. הפשטות הצבעונית והגרפית של המטרופוליטנה במילאנו הייתה מודל לחיקוי לרשתות מטרו אחרות בעולם, כמו בניו יורק ובסאו פאולו בברזיל.

החודש ערכנו ראיון אימייל עם מרגריטה, בתו של פרנקו אלביני, שסיפרה לנו על הפעילות של אביה. היא דמות חשובה בגל חדש של התעניינות ציבורית במילאנו בפעילותו של אלביני, לצד עוד אדריכלים מקומיים כמו ויקו מג'יסטרטי וארקולה קסטיליוני שמשרדיהם הפכו למוזיאונים והרהיטים שעיצבו מיוצרים בגרסאות חדשות על ידי חברות ייצור הרהיטים הגדולות).

אלביני נולד בעיר בריאנצה שליד מילאנו בשנת 1905. הוא התבגר על רקע שנים סוערות באיטליה, בין שתי מלחמות העולם. איטליה של אותה תקופה הייתה ארץ מלאת שאיפות ותקוות להכלל בין המעצמות הגדולות של אירופה, אך החיים בה היו עדיין רצופי קשיים, עוני ופיגור טכנולוגי אחר אנגליה, צרפת וגרמניה. החידושים הטכנולוגיים של אותם ימים היו השראה חשובה לאלביני, שלמד אדריכלות במילאנו והשתלם אצל המעצב הנודע ג'יו פונטי. אך מי שהשפיע יותר מכל על יצירתו היה מבקר האמנות אדוארדו פרסיקו, דמות טרגית ורדיקלית, יוצר והוגה שעבד מתוך אידאולוגיה במפעל המכוניות פיאט בטורינו היה מראשי התנועה הרציונליסטית. הוא מת בנסיבות מסתוריות בשנת 1936(הסופר האיטלקי אנדראה קמילרי חק' את מותו של פרסיקו ברומן שלו "בתוך הלבירינת"). פרסיקו היה אנטי-פאשיסט שהטיף לאמנים להיפטר מהקישוטיות וליצור פריטים, בניינים ואמנות רציונלית, פונקציונלית ונקיה (מעניין שהפאשיזם אימץ אחר כך רבים מרעיונותיו). בשנת 1932 אלביני ופרסיקו נפגשו כדי לדון בסדרת רהיטי משרד שהאדריכל הצעיר עיצב. בעקבות הביקורת האירונית והנוקבת של פרסיקו, אלביני סבל משלושה ימים של חום גבוה וקדחתי, מספרת בתו. אך לבסוף הרציונליזם העיצובי הפך לבסיס היצירה שלו.

בראשון בנובמבר מילאנו מציינת חמישים שנה להולדת תחנות המטרו בעיצובו של אלביני. הוא תיכנן את קווי המטרו ב"עיצוב טוטאלי", החל ממעקות היד דרך הגרפיקה של שמות התחנות ועד סמל המטרו, ה M הכפולה. כל האלמנטים העיצוביים מתקשרים זה לזה ויוצרים אווירה ברורה, הרמונית ופשוטה שאמורה להקל על הנוסע את ההתמצאות בתחנות. הקווים האדומים מובילים את הנוסע בקו האדום במסדרונות השחורים של המטרו אל הרציפים. אחרי הביקור בסטודיו-מוזיאון של אלביני, בו מוצגות הכורסאות בעיצובו, ספרייה המפרש המפורסמת בקלילותה, וגם מודלים של בניינים שעיצב, כדאי לחזור אל תחנת המטרו הקרובה ולגלות מחדש את הרעיונות שעמדו מאחורי עיצובה.

לתיאום ביקורים בסטודיו אלביני ולמידע נוסף: www.fondazionefrancoalbini.com