בשנים האחרונות הגלביה הפכה לטרנד דביק שמסרב להרפות. כל מעצב או מעצבת מקומיים חשו חובה להראות את הגירסא הפרטית שלהם לגלביה, ובכך להוכיח את החיבור העמוק לתרבות המקומית, למזרח התיכון ולתרבות הערבית. הגלביה הארוכה, המעוטרת והרפויה הוצגה כחזרה ללבוש המקומי האותנטי והאמיתי. אך מה בין הגלביה לפלשתינה? האם כך התלבשו נשות הארץ הזאת בעבר?

הנשים הידעניות שחוקרות את ההיסטוריה של הלבוש במוזיאון ישראל הפנו את תשומת ליבנו לספרה של שילה וויר, אנטרופולוגית בריטית שחקרה את הבגדים בפלשתינה עד 1948. בספר צילומים מעוררי השראה, ותיאורים מפורטים של הבגדים המעוטרים של ערביי הארץ ששילבו בין מסורות קדומות, לבוש תורכי וסגנון מודרני. הספר גילה לנו שהגלביות היו נפוצות במצרים וצפון אפריקה, ולא דווקא בפלשתינה. ובנוסף, גילינו שהגלביה הרחבה הייתה לבוש גברי, ואילו נשים לבשו מכנסיים ועליהם מעיל-שמלה ארוך. השמלה הנשית דמתה לגלביה, אך הייתה צרה ובעלת שרוולים צרים וארוכים, ופתח צוואר עמוק. תלבושת נוספת כללה חצאית ארוכה ועליה מעיל, דמוי גלביה עם שרוולים קצרים.

מתברר שהתפתחות ה'גלביה' המקומית, שנקראת במגוון שמות אחרים (ת'וב, ג'לאיה, שירש), לא נבעה מהקלילות האוורירית של הבגד שמזוהה כל כך עם הוריאציות העכשוויות שלו. בעבר הגלביה הייתה חלק מלבוש רב שכבות, מתוחכם ומורכב. שילובי הפריטים, הבדים והרקמות יצרו מראה אקלקטי ועשיר בפרטים. גם נשים כפריות ועניות יחסית נהגו לקשט את בגדיהן ברקמות נאות ומושקעות. הידע לרקום, לצבוע בדים, לתפור ואף לארוג היה נפוץ והעניק לכל הזדמנות ליצור מלתחה מפוארת וייחודית.

הרצון להפוך את הבגדים שלנו לייחודיים ויחידים מסוגם בעולם נותר בעינו. היום לונדון וניו יורק מלאות חנויות באווירה היפסטרית המזמינות את הלקוחות לבחור את סוג הגימור הייחודי של הג'ינס, את הגזרה והצבע. האינטרנט הרחיב את הזירה והכפיל את האפשרויות. חברות רבות הלכו בעקבות נייקי וסווטש שהציעו כבר לפני שנים ללקוחות לבחור את העיצוב של נעלי הספורט או השעון שלהם באינטרנט. נדמה שאין גבולות לייחודיות. אך ההבדל העיקרי בין החופש העיצובי היום לבין זה של המאה הקודמת הוא תוצאה ישירה של הכלכלה הקפיטליסטית.

היום נהוג שכל אחד מאיתנו מתמחה במקצוע או עיסוק מסוים, ומשקיע את זמנו בצבירת ידע על התחום המסוים הזה. כך הצטמצמו הזמן והידע המושקעים בתחומים כלליים, כמו תפירה, רקמה, בישול או נגרות. כדי למקסם את הרווח של כל הצדדים, נהוג לפנות למומחה לפתירת בעיה (או לעיטור שמלה) ולא לעשות זאת בעצמנו. יכול להיות שהתוצאה היא יעילות רבה יותר, אך הפסדנו חלק מעושר החיים. אם פעם כל אישה יכלה לרקום ולעטר את בגדיה בעצמה, היום לא כל אחת יכולה להרשות לעצמה לקנות בגד רקום ביד, ומעטות יודעות לרקום בעצמן.

נשים פלשתיניות בשכם, שנות השמונים

יופיים של המלבושים הפלשתינים בספרה של שילה וויר הוא לא בגזרות הרפויות והנוחות או בבדים המתנפנפים והאווריריים. היופי טמון דווקא בעושר הרקמות העשויות ביד, בשילוב הבדים בארוגים בנול בייתי, ובצבעים הטבעיים בהם נצבעו. ההקפדה על הפרטים הקטנים והמורכבים הפכה את הלבוש הפשוט הזה ליצירת אמנות של ממש, שמוצגת היום במוזיאונים. ובנוסף, במקום ה'גלביה' הגנרית וחסרת הזהות שאנחנו פוגשים כיום בחנויות, הלבוש המקומי של המאה הקודמת התייחד במקומיות: לכל כפר ועיר היה סגנון אחר, סוג רקמה ייחודי, צבעים מזוהים, תלבושת מקומית. ההיסטוריה של הלבוש המקומי נמחקה ונעלמה, וכדאי לחזור ולגלות את העושר, התחכום והסימבוליות משאחורי הגלביה.

כל הצילומים מתוך ספרה המצוין של שילה וויר Shelagh Weir, Palestinian Costume, The British Library, 1989. מקור הרקמות והבדים באיזור בית דגן, הנגב וחברון.

תודה לנעם ברעם בן-יוסף על המידע מאיר העיניים.