בישוב היהודי בפלשתינה של שנות הארבעים, חיי הפועלים היו כרוכים באידאולוגיה של עשייה ובניה, כחלק מחברה צעירה שהולכת ונבנית על 'כיבוש העבודה' העברית. באותם ימים, יצחק אפרתי היה בחור צעיר יליד ירושלים, בן לסוחר טקסטיל מקומי, נתין האימפריה העותומנית. הוא החליט לזנוח את עולם המסחר של משפחתו וכך גם להתנער מסגנון הלבוש של אביו שכלל חליפת צמר אנגלי מפוספס בפסי סיכה לבנים, עניבה וכותנת לבנה עם חפתים מסוגננים מרוקעים בראשי התיבות של שמו ועל ראשו תרבוש תורכי אדום כמנהג ילידי הארץ שלפני הקמת המדינה.

רוחו השתלהבה באידאולוגיה של תנועות הפועלים, שעיבדו במונחים מקומיים את הרעיונות הסוציאליסטים שהגיעו לישראל עם המהגרים האירופאיים של המאה ה-19. הוא הצטרף לתנועת העבודה הסוציאליסטית והפך לפעיל פוליטי בשמאל הישראלי הצעיר. במקביל, הוא אימץ את ה״לבוש החדש״ של הפועלים הצעירים, מכנסי כותנה בגוון חאקי או כחול כהה, חולצה לבנה עם שרוולים קצרים אותם נהג לקפל מספר קיפולים מעל המרפק. במקום ללכת לבית הספר התיכון, הוא התגייס ל"הגנה", לבש את מדי החאקי ובערב אחרי העבודה נהג ללבוש מכנסי קפלים מחויטים, חולצה מכופתרת וסריג צמר או כותנה בגווני כחול ואפור.

לצד בגדי החאקי שמחקו את הייחוד והשוני של העולים מרחבי העולם והפכו את פועלי ארץ ישראל לקבוצה אחידה ומאוגדת בגווני החול המדברי, היו נפוצים בערים גם בגדים מחויטים. מי שלבש בגדים מחויטים אלגנטיים היו בעיקר אנשי הבורגנות העירונית, אנשי המסחר והכספים, שנהנו מחיים יפים בלב תל אביב, ולכן הלבוש האירופאי המחויט והמוקפד נותר חלק אינטגרלי מהמראה העירוני התל אביבי. הפועלים העברים רצו להתבדל מהאידאולוגיה הבורגנית הימנית, וגם הפנו את גבם לחברה הערבית המקומית. זהותם החברתית והפוליטית של הפועלים התבטאה בצניעות המינימליסטית של בגדיהם, בהתגאות בפשטות של בגדי החאקי (שמזכירים במידת מה את הלבוש הקולוניאלי הבריטי ולא בכדי).

השבוע, בין האחד במאי ליום העצמאות חשבנו על יצחק ובגדי הפועלים שלבש, כאשר העבודה הייתה מקור גאווה והתלהבות. בגדי הפועלים סימלו את הרצון של העובדים לממש את זכותם לעבודה עברית, לפעול במו ידיהם ליצירת חברה חדשה. החיים היומיומיים לא היו קלים, אך הפועלים העברים נהנו מתנאי עבודה ראויים, שמונה שעות עבודה יומיות ושכר הוגן. מעניין בעינינו לראות איך פועלים הקפידו בלבושם, התעקשו ללבוש בגדי חאקי עשויים היטב (שנתפרו על ידי חייטים מקומיים בנחלת בנימין ועל ידי מפעל הבגדים אתא) גם כשיצאו לעבודה פיזית. הכבוד העצמי וההקפדה האסתטית התבטאו גם באורח החיים הצנוע שחיו פועלי הארץ בתחילת ימיה. כמובן שהיה מי ששילם את מחיר הפצת התרבות הפועלית האחידה בארץ: מלאכות היד הייחודיות שהביאו איתם העולים מרחבי העולם לא זכו להכרה ונעלמו בתוך המרחבים החדשים של החול והחאקי. 'כיבוש העבודה' ותהליך יצירת חברת פועלים חדשה התבטא גם בבגדי האנשים בארץ שחיפשו זהות מלכדת ודחו את כל מה שנראה להם זר, גלותי, ישן ומיותר. הצלחת תנועת הפועלים לבושי החאקי גרמה לכך שרבים מהעולים הפסיקו ללבוש את בגדיהם המפוארים והרקומים, וחלקם מוצגים היום במוזיאון ישראל בתערוכה 'שפת הלבוש'. ליצחק אפרתי היה סגנון משלו, שילוב של בגדי חאקי וחיוט אירופי. התמונות מהאלבום של יצחק מספרות את סיפורה של חברת הפועלים שחיפשה זהות חדשה שבאה לידי ביטוי דרך הבגדים.