רגע לפני נעילת תערוכת היחיד החדשה של סמדר אליאסף בגלריה גורדון בתל אביב בשבוע שעבר, שוחחנו איתה על ציור ואמנות. בשיחה היא חשפה טפח מהתהליכים, הזכרונות, והטכניקה מאחורי הציור שלה. העבודות החדשות שונות, מינימליסטיות, מרחפות. את הפלטה העשירה שלה  היא בחרה להגביל לצבעי היסוד שחור, אדום, צהוב וכחול, המהדהדים בשם התערוכה ״המסת מונדריאן״.

״אני בת שישים, אומרת סמדר, ויש מאחורי ארבעים שנות אומנות. אני חושבת על מונדריאן ומכל הידע וההיסטוריה עולה פתאום המחשבה להמיס. כמו פעולה מתגרה, אך פעולה רכה. התחלתי עם צבעי היסוד, ועם ההתקדמות נעלם הצהוב ונותרו הכחולים אדומים ושחור."

לפתע הסתיים שלב. תם עידן של עבודה שהיא מכנה ״חותם ריצפה״, בה נהגה לעבוד צמודה לרצפה בטכניקה שפיתחה ובה נהגה לשפוך צבע על ריצפת הסטודיו ולעבוד על בדים גדולים, כשפניהם אל הרצפה. היא הציפה את הרצפה בצבע, ואחרי הצבע יבש,  ניתקה בכוח את הקנבס מהרצפה, ונותר עליו "חותם רצפה". אחרי עשרים שנה היא אומרת, זה שלב ההתנתקות, כמו לעלות רשת ממעמקי הים ולמצוא עליה אוצרות.

הדימוי של הרשת הקלה מתכתב עם הויזואליות של הציורים, בהם ניתן להבחין במין גריד דמיוני שנוצר ומתפרק לחילופין. יאיר גרבוז תיאר את הציורים כבדים ועליהם חוטים פרומים ונארגים, רקומים ושזורים בבד. הדימוי הזה נראה לנו מתאים מאוד, מבטא את העדינות והשבריריות של הגריד המצויר.

סמדר מספרת על  זיכרונות ילדותה, איך נהגה לעמוד על קצות האצבעות על יד החלון בבית סבתא בקרית חיים אי שם בשנות החמישים ולהביט בשכנה אורגת בדים בנול עץ. השכנה התגלתה כאמנית הטקסטיל נאורה ורשבסקי, דמות מיתולוגית בתחום עיצוב הטקסטיל המקומי. האסוציאציות והחזרה לעבר כזיכרון, כחומר גלם המשמש לעשייה העכשווית. הציור הוא אפשרות לשליפת זיכרונות וחשיבה עליהם, כל פעם מחדש. זו פעולה של שימור ורענון מתמיד, המעניקה את המימד האישי גם לזיכרון הקולקטיבי.

סמדר מראה לי משפך קטן כזה שקונים בחנות חומרי בנין. "עם משפך פלסטיק כזה רק יותר גדול אני עובדת ושופכת את הצבע על הבד", היא  מפרטת את "קוד העבודה", לדבריה, השיטה שהתגלתה לה עם תחילת הניסויים והחיפוש אחרי כיוון היצירה  החדש. כמו המשפך הפשוט שמחליף בעבודתה את המכחול והמברשת, גם את צבעי האקריליק היא מזמינה אצל מערבב הצבעים. היא נותנת לו הוראות בטלפון, למשל ״צבע אדום וכחול כמו דיו של עט כדורי פשוטה״.

המזיגה, היא מפרטת, נוצרת תוך כדי תנועה מגבולות הבד פנימה. כל זווית ותנועה משאירים קו אחר והצבע משאיר את זיכרון התנועה. העבודות המעודנות מתגלות כססמוגרף של תנועות האמנית המסובבת את הבד ומוזגת עליו את הצבעים. היא כמו פורמת ואורגת את הבדים צד לצד, כזיכרון ילדות של סוודר שהיו פורמים ואורגים מחדש. התוצאה היא עבודות חוטיות מעודנות, מופנמות וחזקות בקו יבש ורוטט.

צילומים בגלריה גורדון, אילנה אפרתי 2014