כאשר אנו מתארות את הבגדים שאנו מעצבות עבור נשים מודרניות, אורבניות, החיות במאה העשרים ואחת, אנו נוהגות לומר שהבגדים שלנו עוקבים אחרי צללית הגוף הנשי  ו״מעצבים״ אותו ברכות המאפשרת לגוף ״לחיות״ בתוכם בנוחות.

אבל האם זה היה כך תמיד? השבוע יצאנו למסע של גילויים בתערוכה מרתקת במוזיאון לאמנות דקורטיבית בפאריז.

התערוכה מתארת את השינויים שעברה צללית הגוף האנושי במהלך ארבע מאות שנות היסטוריה של התרבות המערבית. המוצגים הנדירים ממחישים כמה תיחכום, כושר המצאה, מומחיות טכנית ומלאכת יד הושקעו באביזרים השונים אשר יצרו נפחים, הצרו היקפים, ולמעשה עיוותו את צללית גוף האדם. בכל תקופה האופנה יצרה לגוף האנושי צורה אחרת.

לא רק הנשים נאלצו ליישר קו עם ״מודה״ וקודים חברתיים נוקשים, אלא גם גברים.

הגבר לא חמק מהשינויים המלאכותיים אשר נכפו עליו על ידי החברה מסיבות רבות ומגוונות. דוגמא מתבקשת היא שיריון אבירים מימי הביניים ששימש להגנה על הגוף ובמקביל יצר צללית מאיימת, יותר ״רובוטית״ מאנושית. השיריון ״נתפר״ מלוחות מתכת או ״נסרג״ בחוט מתכת. אך השיריון הוא לא הדוגמא היחידה לעיצוב הגוף הגברי. מתברר שלאורך השנים גברים השתמשו במחוכים להשטחת הבטן והרחבת החזה. בנוסף לכך, נמצאו אמצעים שונים, כמו כריות או מעיין פרוטזות מעצמות בעלי חיים, שנועדו להגדיל ולפאר את איבר המין הגברי. התופעה הזו מוכרת גם מזמנינו, אך משום מה לא זכתה לפרסום כמו המחוך והחזייה הנשיים.

אך לא תמיד המיניות הגברית התבטאה באיבר מין מלאכותי וזקור. במאה השבע עשרה עבר הגבר מהפך ותפקידו כמפתה מעודן ורומנטי התבטא בתלבושת עטורת סילסולים, תחרות מעודנות, איפור חיוור, פודרה ורדרדה, פיאה נוכרית, נעלי ריקוד בעלות עקב תפורות מבדי סאטן משי, וז'קט ז'קארד מפואר שנארג בסדנאות היזע של העיר ליון.

אך הקורבנות העיקריות של דיקטטורת הצללית היו ללא ספק הנשים. הן נאלצו להידחס אל תוך מחוכי מתכת אשר הקשו על נשימתן, לחצו על הסרעפת ולא פעם ריסקו את צלעותיהן. הן לבשו תחתיות מסורבלות מתחת לחצאיות אשר הגבילו את התנועה, ולעיתים אף מנעו מהן לעבור בדלתות החדר, כמו למשל בתקופה שבה הייתה נהוגה אופנה של חצאית בעלת נפחים משני צידי הגוף. זו כמובן אופנה שהתאימה לנשים אצילות בלבד, שנדרשו לנוע רק במרחבים גדולים, באולמות ריקודים רחבי ידיים. אופנת המחוכים הייתה ללא ספק תעשיה שלמה שפירנסה אומנים וממציאים כמו שלמדנו משפע המוצגים.

התערוכה הייתה יוצאת דופן בכך שניתן היה למדוד ולנסות את המחוכים והבגדים העתיקים. סטודנטיות התנסו בלבישת קרינולינות ותחתיות נוקשות של חצאיות, כדי לבדוק אם ואיך אפשר ללכת, לשבת ולעמוד בתוך כלובי הבגדים העתיקים.

בצאתנו מהתערוכה שאלנו את עצמנו האם אנחנו, שחיות ב"עידן המודרני" זכינו לחופש מדיקטטורת הצללית או שכל עידן ממשיך ליישם את חוסר שביעות הרצון מהמראה הטבעי של הגוף בדרך חדשה? לדעתנו לא השתחררנו, אלא מצאנו דרכים חדשות להשתעבד לצללית המלאכותית. אכן אין יותר מחוכים, כריות ומיתקנים מסובכים שונים ומשונים. היום פשוט חותכים בגוף החי. החלפנו את האיבזור באזמל המנתחים. אנחנו אף פעם לא מרוצות מגודל החזה ואורך האף, עצמות הלחיים, שלא להזכיר את הישבן וסתם קמטים. ומי שקצרה ידה מלשלם על ניתוח, פונה למכון הכושר לחיטוב הגוף. הצורך של האדם לשלוט בכל לא פסח גם על הגוף עצמו.

קרדיט לתמונות: מוזיאון לאמנות דקורטיבית, פאריז ואילנה אפרתי.