ביום שלישי הזדמן לנו לצפות  בפרק בסדרת הטלויזיה הבריטית (הלא מאד מרשימה) גן עדן לאשה על פי ספרו של אמיל זולא עליו כבר כתבנו פה בעבר.  המסחר בבדים, חומרי הגלם של אופנה בפריס, היה השראה לאמיל זולה לכתיבת הרומן. תיאורי הבדים המעודנים, אביזרי הסדקית המוקפדים והסרטים הצבעוניים עודדו אותנו לצאת אל המקום הכי טקסטילי שעדיין פועל בישראל. חיפשנו השראה בחומרים מהם עשויה האופנה הישראלית העכשוית: יצאנו למסע ברחוב נחלת בנימין בתל אביב.

את רחוב נחלת בנימין הקימו בשנת 1908 בעלי מלאכה זעירים שרצו להקים שכונה חדשה ב'אחוזת בית' באיזור מרכזי, קרוב למעט המוסדות של העיר החדשה, ופתחו בו את חנויותיהם. הרחוב הוא מעוזם של אוהבי הבדים, תופרות בית, מעצבי אופנה וסטודנטים מקומיים. עם תום העידן הקצר והמרשים של יצור הטקסטיל  בישראל, רחוב חנויות הייבוא המיתולוגי הוא אולי המקור היחיד לרכישת בדים וצרכי תפירה בתל אביב.

קשה לומר שמצאנו כאן איכות או מצויינות. זו ממלכתם של הסוחרים המציעים את מרכולתם על מדרכות הרחוב ובפתחי החנויות, ממלכה שמזכירה לנו את מנהג הבזאר בארצות הלוונט. גם הבניינים ההיסטוריים היפים והמשומרים בקפידה זוכים לכיסוי הולם של בדים וסחורות.

נדיר לראות בדים איכותיים שמוצאם ממדינות אירופאיות, רק חנות בודדה מתהדרת בבדי צמר אנגלים ומזכירה לנו את הבטחת האיכות שהעניקו בדי האימפריה בתחילת המאה הקודמת.

שאר הסחורות מיובאות ממדינות העולם השלישי ,הודו, טורכיה, סין. איכותם הירודה ניכרת לעין ומחיריהם נמוכים בהתאם, כנאמר בצרפתית 'בון מרשה'.

אך מעצב מוכשר עם קצת דמיון יוכל לעשות בהם קסמים ולמוכרם כבגד מעוצב במחיר מפולפל. פה ניתן למצוא מכל וכל. בדי טול בכל צבעי הקשת (סינתטיים כמובן אבל מי מתרגש או יודע טוב יותר), דפוסים בכל צורה ופנטזיה (קצת גסים וולגרים אך מי מחפש עדינות), חנויות עם מגוון אביזרי סידקית וכפתורים, כמו חנות זו אשר מפרסמת את מרכולתה בדרך מקורית.

חתמנו את הביקור בחנות ספרים המשומשים האהובה עלינו רובינסון, וצילמנו כמה פריטי נוסטלגיה השייכים לעידנים אחרים, בהיסטוריה הארוכה של נחלת בנימין.