השבוע הפוסט הוא מחווה לנוסעי הרכבות. התחלנו לכתוב אותו בעקבות מסעות הקיץ שלנו, שגילו לנו מחדש את היתרונות שבנסיעה ברכבת (נוחות אלגנטית, אך גם זיהום אוויר נמוך). בזמן שכתבנו התרחשו שתי תאונות רכבת קשות, בצרפת ובספרד. לכן רצינו להקדיש את הפוסט לכל נוסעי הרכבות, ולאחל להם נסיעה בטוחה, רגועה ומוצלחת.

—

תחנה מנומנמת בעיר שדה קטנה היא  נקודת היציאה למסע שלנו.

מעט אנשים ממתינים על הרציף  המעולף בחום הצהרים.  אל הרכבת עולים נגנים צעירים חוזרים הביתה מפסטיבל  ג׳ז קייצי. מעט תיירים אסיתיים מגלים עולמות חדשים ביבשת הישנה וגם כמה אנשי עסקים מקומיים בחליפותיהם המוקפדות  מתעלמים  באלגנטיות מהחום שכבר הגיע.

באולם הנוסעים ניתן עדיין  לגלות  קצת "פאר״ השייך לימים עסוקים יותר כשהתחנות היו שוקקות נוסעים שהמתינו  לרכבת באפלולית הצוננת של בית הקפה עם התקרה הגבוהה, זו המצוירת בסגנון תחילת המאה הקודמת, עידן הזהב של הרכבות. היום נוסעי הרכבת אינם בני המעמד העליון, או תיירי פאר, אלא צעירים, מהגרים,  סטודנטים.

ברכבת שקט. הנוסעים מפוזרים בדלילות בקרונות, נראה שלא להרבה טיילים עכשוויים קוסמת הנסיעה ברכבת כפי שהיא קוסמת לנו כזיכרון מתוק של מסעות ילדות נשכחים. אולי זה מצב הרוח הרומנטי שהשתלט עלינו פתאום כמגיח מזמנים קדומים. בהמשך המסע המסילה מסתעפת וקושרת את הרכבת המקומית שלנו אל הרכבת המהירה שתוביל אותנו ליעדים רחוקים יותר.

בינתיים אנחנו מוקסמות ממצגת הנופים הכפריים הנשקפים מהחלונות מולנו. הדרך אצה לה ומדי פעם הרכבת מאיטה בתחנה ישנה כזו, קצת נטושה. אז ניתן כמעט לגעת בגינות של הבתים לאורך המסילה, להציץ לתוך החצרות, אל גינות הירק הקטנות המטופחות בקפידה ובהן כל ירקות הקיץ המבשילים בשמש החמה. הרכבת מציעה לנו מבט חדש אל נופים מוכרים, מכאן הם נקיים משלטי האוטוסטרדות המטרידים את העין.

אין פקקים ולא צריך לעצור כדי לשתות  את הקפה, אפשר פשוט לנמנם ולפתוח את העיניים מחדש כשהרכבת מאיטה ומחליקה בשקט אל התחנה בסנטה לוצ׳יה ונציה.

אנו מסתכלות סביבנו ומגלות איך עולם התיירות השתנה. תם תור הזהב של מסעות הרכבת. פרוסט כתב שהדרך היפה ביותר להגיע לונציה היא ברכבת, אך היום רוב האנשים מגיעים במכונית, באוטובוסי תיירים, או בספינות שיט מפוארות. בונציה ראינו עדרי אנשים, מאסות של אנשים פוסעים ברחובות, מובלים בקבוצות, הם צועדים ימים ארוכים כאשר אוזניות קטנות אוטמות את אוזניהם לרעשים מקומיים ומשדרות רק את דברי המדריך הפוסע בראש ובידו דגל או מטריה. אנשים אלו הולכים קילומטרים בחום הקיץ כדי לסמן v ברשימת היעדים ״ההכרחיים״ לביקור. הם לא יכולים לעצור לרגע ליהנות מאיזו סמטה קטנה ששבתה את עינם או אולי לטעות קצת בדרך! אי אפשר להתיישב בבית הקפה ולבהות בעוברים ושבים או שמא לנסות לקשור שיחה עם איזה מקומי נכחד, סתם ככה על ענייני חולין. לא, המדריך צועד קדימה ועליו לספק את הסחורה.

הם שוטפים את העיר השברירית, חוסמים את המעברים הצרים ועומדים על כל גשרון להצטלם לאלבומים שיכינו מיד כשישובו לשגרת חייהם הקודמת. אלה תיירים שהמקומיים אינם מחבבים, לדבריהם זו תיירות שנהנת מעירם במהלך היום ואת לינת הלילה יעשו בעיר שדה זולה או אולי באונית קרוז ענקית הממתינה ברציפים, מאלו ששופכות כל שנה כעשרים מליון תיירי אינסטנט. עבור רבים מהם זה טיול ראשון בארץ זרה: הגשמת חלום. הם עבדו קשה כדי לרכוש אותו ועכשיו הם עובדים קשה כדי לחוות אותו. בחנויות מזכרות זולות הם ירכשו פריטים ״מקומיים״ שיוצרו בסין כמו זכוכית ״מוראנו״ או בובת פינוקיו מעץ צבוע, שיזכרו להם את הטיול עוד ימים רבים.