שבנו זה עתה מאחד ממסעותינו אל עיר הבירה האיטלקית, עיר שההיסטוריה שלה עשויה שכבות שכבות של אירועים, עמים ותרבויות, עיר המתקשרת לרבים עם מושג ה"דולצ׳ה ויטה" האיטלקי המפורסם.

הפעם ביקרנו בחלקה של רומא המוקדש להווה ולעתיד, המוזיאון לאמנות המאה העשרים ואחת, MAXXI. מבנה המוזיאון תוכנן על ידי הארכיטקטית זהה חדיד, שיצירותיה ממלאות בימים אלו את ערי העולם מפאריז ועד בייג'ינג, מלונדון ועד הונג קונג. המבנה הזה דווקא לא מבטא את הקו הייחודי של המעצבת, המתאפיין בצורות אמורפיות המושפעות מעולם החי, אלא משתלב באופן מפתיע בסביבתו האורבנית, בין מבני מגורים עירוניים ובתי המחנה המשטרתי ששכן שם בעבר. חלל המוזיאון הפנימי שובר את מוסכמות החדרים המרובעים הטיפוסיים למוזיאון, מבלי ליצור כאוס מבלבל כפי שחווינו במוזיאון תל אביב החדש. כך, החללים מתאפיינים במין תנועה פנימית המובילה את המבקר מבלי להתאמץ מתצוגה לתצוגה, מחדר לחדר. המוזיאון היה עבורנו חלל מיוחד המוליך אותנו למחוזות לא ידועים אשר בהם ניתן לחוות חוויות אחרות.  

תערוכה חדשה ומעניינת במיוחד מוצגת בימים אלו במקסי, Plegaria Muda 'תפילה דוממת' של האמנית הקולומביאנית דוריס סלסדו Doris Salcedo. האמנית, שנודעה במיוחד בזכות המיצג בו פערה שבר ענק ברצפת הבטון של המוזיאון טייט מודרן בלונדון, חוקרת מזה שנים את נושא זיכרון קורבנות המיליציות, הממשלה, והכנופיות בארץ הולדתה.

המיצג 'שיבולת' של דוריס סלסדו, טייט מודרן 2007.

בתערוכה החדשה היא מצליחה ללוות את המבקרים אל מחוזות הסבל והמוות של קולומביה, שם חיילי הצבא הרגו בין השנים 2003 ו 2009 אלפי אנשים צעירים תמימים באמתלה של ציד חיילי מיליציות. כמו כן, האמנית חקרה את תופעת מלחמת הכנופיות האכזרית של יוצאי קולומביה ודרום אמריקה בלוס אנג'לס. המייצג שיצרה האמנית באולם המוזיאון המעוקל בנוי מאוסף של שולחנות בית ספר הפוכים זה על גבי זה, ומתוכם בוקעים ומניצים עלי דשא ירוקים. מעביר בדרך שקטה את האובדן והאבל וגם מצליח להעניק תקווה מאופקת בדמות צמחים שבריריים הצומחים מתוך מצע לוחות העץ מהם עשויים השולחנות.

המיצג 'תפילה דוממת' במוזיאון מקסי ברומא

המיצג באולם העקלתון של המוזיאון

ניצנים מתוך שולחנות, דוריס סלסדו, צילום ג'ייסון מנדלה

בשבוע החולף ובשבוע הבא אנו מציינים בישראל ימים המוקדשים לזיכרון של המתים שלנו. התערוכה לא שמה פנים למוות, ולא פנים למתים. הנושא שלה הוא הזיכרון: זכרון המוות הוא אוניברסלי ומשותף לאומות רבות גם אם סיבותיו שונות. התוצאה והאובדן משותפים הם ומעוררים רגשות הומניים דומים. המסר האוניברסלי של האמנית, נגד המוות המיותר והכואב, יכול לדבר לכל אדם, ובכך כוחו.

חולצות לבנות, מיצג של דוריס סלסדו משנת 1991. ערימת החולצות המקופלות והמעומלנות הן החפץ הדומם שהאדם המתבונן מעניק לו משמעות.