מסע חורף בתל אביב

היציאה מהבית אל החורף התל אביבי אינה עניין מובן מאליו. המתלבשים ברחובות תל אביב תמיד נראים כאילו החורף תפס אותם בהפתעה, בין שיזוף לשרב. כאן לא תראו את מעילי הפוך והפרווה מציפים את רחובות העיר, ממלאים את האוטובוסים ואת בתי הקפה. אולי תמצאו בפינת רחוב ז'קט צמר, אולי כובע גרב, או לפחות טרנינג עם קפושון, כדי להעניק לחורף את הכבוד הראוי לו. ואולי הלבוש הקליל הוא מעשה התרסה שיטתי נגד החורף. כל קרן שמש מקרית מעודדת את המתלבשים לחזור אל בגדיהם הקלים, המוכרים והנוחים, מדי החום התל אביבי. 'הנה, נגמר גם החורף הזה', הם אומרים כשהשמש מפציעה אחרי שבוע ספוג גשם. כשהשמיים מתקדרים שוב, הם מביטים אל על בתמהון, 'מה זה? הרי רק לפני רגע יצאתי מהבית בשמש, עם האופניים!' 

כך קורה שבתל אביב, בניגוד לירושלים או לגליל, אין מודעות לחורף, וחזרתו העיקשת מדי שנה בשנה היא מעיין בגידה בהבטחה המוניציפלית לשמש תמידית ועליזה. משום מה מזג האוויר לעולם לא יתנהג כמצופה ממנו! לעיתים התל אביבים מבלים את חודשי החורף בקינה עצובה על שהחורף המובטח זנח אותם ועבר לאירופה, ומתהלכים ברחובות השמשיים כבתפאורה הוליוודית זורחת. לעומת זאת, אם החורף מילא את הבטחתו והמטיר מגוון ממטרים אינסופי, אז מתגלה האמת: לאיש מהמתלבשים אין תלבושות מתאימות למציאות החדשה והדולפת. מרוב בהלה מפני הקור הגדול, נשכחת התקווה לחורף שליוותה את רגע רכישת מגפי הגומי המשובצים, ואת החלום הקפוא שהוביל לקניית כובע הלבד האפור. במקום להנות מצניחת הטמפרטורות המאפשרת לבישת מכנסי צמר, המתלבשים חוככים את ידיהם ומביטים בזעף בשלוליות הנקוות ברחוב. קארל צ'אפק הצ'כי כתב זה מכבר שלמרות כל המצאותיו של האדם, הבורא והמתקן, רק על דבר אחד עוד לא הצליח להשפיע: מזג האוויר ממשיך להתחמק משליטתו. ולנו לא נותר אלא להתלבש!



כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s