פרטו

הדואומו של פרטו, שנקרא על שם סטפנו הקדוש, הוא ביתם של כמה מציורי הפרסקו המרהיבים באיטליה. הכנסיה המעוטרת בשיש שחור ולבן בסגנון האיזורי, ובסופה חמש קופולות, חדרים בעלי גג כיפתי, מעוטרים בציורי קיר ססגוניים שצוירו על ידי אמנים מקומיים מהמאה ה-13 ועד ה-19. הכיפה המרכזית צוירה על ידי פיליפו ליפי, אחד מהאמנים החשובים ביותר באיטליה של ימי הרנסאנס. אך גם יתר הכיפות המקושטות נאות ביותר. באחת מהן, שצוירה במאה ה-15, מתוארת הקדושה מרגריטה מאנטיוכיה, שראשה נערף במצוות השלטון המקומי. ברקע, לצד הקדושה המעונה, עומדים גברים המשקיפים על הנעשה, וביניהם גם אדם בעל חזות סינית: שפמפם וזקנקן מחודדים, עיניים מלוכסנות, גוון עור צהבהב. כשראינו את דמותו של הסיני המחייך, שאלנו את עצמנו מה עושה סיני באנטיוכיה, ויותר מכך, מה עושה סיני בפרטו של המאה ה-15? ואולי הסיני המצויר הוא חיזיון נבואי? אולי הצייר האלמוני שצייר אותו ידע שהכפר הקטן פרטו, שנודע בכתביו של דנטה אליגיירי בעיקר בזכות שנאתו לבני פירנצה השכנה, יהפוך כמה מאות שנים אחר כך לעיר בעלת המיעוט הסיני הגדול באירופה, אחרי לונדון ופריז?

ציור קיר מתוך הקפלה של הדואומו סן סטפנו בפרטו

נראה שהתחזקות הגלובליזציה הכלכלית השפיעה על פרטו בדרך מפתיעה. תעשיית הטקסטיל בעיר משכה אליה מהגרים מ'ערי טקסטיל' אחרות בעולם, ובעיקר מסין. רבים מתושבי ערי הטקסטיל של סין, במיוחד ממחוז ז׳הז׳יאנג, היגרו לפרטו והשתלבו כפועלים בתעשיית הטקסטיל. במהרה ההגירה הפכה לתופעה משמעותית: יותר מעשרה אחוזים מתושבי העיר הם סינים, הגרים ברובם ברובע סן פאולו בצפון העיר, שרחובו הראשי מעוטר בכתובות רבות בסינית.

כשביקרנו בפרטו, יצאנו לסיור ברחוב פיסטוייזה, שהוא ממש צ׳יינה טאון קטנה. שלטי הרחוב כתובים באיטלקית ובסינית, המסעדות מציעות מאכלים סיניים, ובחנויות הצילום מצטלמים חתנים וכלות על רקע נופי פגודות אדומות. ברחוב פיסטוייזה אין חנות של איטלקים, ונראה שהמקומיים כלל לא מסתובבים בשכונה. במקביל לאלו המקווים שהתושבים הסינים החדשים ישתלבו במרקם התרבותי והחברתי העירוני, יש כאלה הטוענים שהסינים מייבאים עימם את עולם הערכים שלהם וחיים במעיין ׳גטו׳ מבחירה.

חנות נעלים ברחוב פיסטויזה בפרטו

למרבה האירוניה, רבים מהבגדים שנחשבים ׳מייד אין איטלי׳ ונמכרים לחברות גלובליות כמו זארה ואחרות, מיוצרים על ידי פועלים סינים בפרטו שעובדים 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע, וישנים במפעלים. ברוב המקרים הסינים הם גם בעלי המפעלים, ומנהיגים בהם את שיטות העבודה הנהוגות בסין השוללות כל זכויות רווחה מהפועלים, שגרים לעיתים קרובות במפעל עצמו. מצד שני, הסינים ניחנו במוסר עבודה עיקש יותר מזה של האיטלקים, והם מלאי אמביציה להצליח ולהרוויח. לכן הם מוכנים לעבוד שעות רבות ובתנאים קשים יותר מהנהוגים באיטליה.

תושבי רחוב פיסטויזה בפרטו יוצאים לקניות לפני חג המולד

 האם כניסתם של הסינים לעולם הבדים בפרטו היא בדיחה אירונית על חשבונם של האיטלקים המהללים את תוצרתם המקומית כפרי מסורות בנות אלפי שנים של איכות והקפדה? או אולי הגלובליזציה של תעשיית הטקסטיל המקומית היא רק מקרה קיצוני למדי של תהליכי השפעה חיצונית שהיו קיימים מאז ומתמיד? הרי גם בעבר תעשיית הטקסטיל פרחה ושגשגה בזכות הגירה סיציליאנית, שיצרה בעיות חברתיות לא מעטות בזמנה. גם עיצוב הבדים הושפע מארצות רחוקות, מטורקיה, מפרס ואפילו מסין.

מפעלים רבים ברחוב פיסטויזה בפרטו נקנו על ידי מהגרים סינים

לכן כשאנו חושבים על ׳מייד אין איטלי׳ חשוב לזכור שלא תמיד המציאות מיישרת קו עם המיתוס. ההיבט המדאיג בסיפורה של פרטו הוא אובדן זכויות העובדים והפועלים בתעשייה החדשה המנוהלת על ידי מהגרים סיניים. כאן התערבותה של המדינה היא הכרחית, כדי לאכוף את החוקים הנהוגים בה. כך אולי במקום ליצור עבדות סינית בפרטו, תוכל התעשייה העירונית לפרוח שוב בזכות הידע והכוח של המהגרים החדשים.

שקיעה ברחוב פיסטויזה, צ'יינה טאון של פרטו