מסע אל הצבע השחור (1)

השחור והלבן הם יוצאי דופן בפלטת הצבעים התרבותית של העולם המערבי. בעידן המודרני, לאחר שניוטון גילה את ספקטרום צבעי האור, השחור והלבן הודחו ממעמד 'צבעי היסוד' שניתן להם בתקופות קודמות. כך שחור ולבן הפכו ל'אל-צבע', כלומר חוסר אור (שחור) או אור בהיר הכולל את כל הצבעים כולם (לבן). רק בתחילת המאה העשרים החזירו הציירים המודרניסטיים את עטרת השחור ליושנה, והוכיחו את חשיבותו כצבע יסוד.

בדומה לשחור המדעי, האופטי, בתקופת התנ"ך השחור נחשב חושך, אפלה ותו לא. השחור היה לאחת ממכות מצרים, ונתפש כצבע של סבל ופחד. ביוון העתיקה, כמו במשל המערה של אפלטון, בו יושבי המערה האפלולית לא נחשפו עדיין לאור הפילוסופיה המסנוור, השחור היה צבע הבורות והעיוורון. אולם דווקא במערות קיבל השחור גוון חדש, כשדמויות וחיות צוירו על קירות המערה בפיסות פחם שחורות. כך השחור העניק לאדם את האמנות, את היכולת להביע רעיונות באופן ויזואלי. אט אט נתגלו כל גווניו של השחור: בלטינית יש שתי מילים שונות לשחור מט (Ater) ולשחור מבריק (Niger), ולכל אחת מהן הקשרים תרבותיים ואמנותיים שונים. השחור הפך מחושך מאיים לכלי בידי האדם היוצר והיוצר.

ציור קיר ממערות פרה-היסטוריות בצרפת

אם במצרים העתיקה לשחור נקשרו משמעויות חיוביות של פיריון והצלחה, היוונים ראו בו את צבעה של ממלכתו של האדס, אל הגיהינום. ברומא לא רק הגיהינום אלא כל עולם המתים הפך שחור משחור, וכך הופיעו לראשונה מנהגי האבלות המוכרים, המצווים על משפחת הנפטר ללבוש שחורים. חוקים חברתיים מסובכים הורו לאבלים אם ללבוש שחור, אפור או סגול כהה, בהתאם לקרבת הדם אל הנפטר. הניגוד בין המוות לחיים קיבל כך תבנית ויזואלית קבועה: המוות הוא שחור והחיים לבנים.

חתול שחור היה סמל למזל טוב במצרים העתיקה

בימיה הראשונים של הנצרות, השחור והלבן נתפשו כצמד הניגודים הויזואליים המקביל לרוע וטוב. כשם שלבן הוא צבע טוהר המידות, כך שחור הוא צבע הרוע, צבעו של השטן. מעניין אם כך ששחור הפך לצבעם של הנזירים בימי הביניים. אמנם אבי מסדר הנזירים הבנדיקטיני, בנדיקטוס הקדוש, הורה לתלמידיו ללבוש גלימות צמר פשוטות וגסות, לא צבועות, כדי להראות על צניעות, הרי שדמותו שלו מצוירת במסורת הנוצרית עטויה גלימה שחורה. כמה מאות שנים אחר כך, גם סן דומיניקוס בחר בשחור, צבע החרטה והענווה, לגלימות נזירי המסדר שלו, מעל לשמלה לבנה.

בנדיקט הקדוש, במקור מהעיירה נורצ'יה שבאיטליה, הפיץ את לבוש הנזירים השחור במסדר הנושא את שמו.

הנזירים הדומניקנים הפכו את הצבע השחור לרציני וחמור סבר, כי רצו, בניגוד לפרנציסקנים, לבלוט בשטח בזכות טוהר המידות שלהם, רצינותם ויושרם. אין ספק שהגלימות השחורות שירתו את המטרה. הבחירה בשחור הוכיחה גם מחויבות אישית כלכלית של הנזיר למסדרו: עלות צביעת הגלימות בצבע שחור עמוק הייתה כה גבוהה, שרק מי שרצה בכל מעודו להיות נזיר השיג לעצמו גלימה. אך הנזירים הבנדיקטינים והדומניקנים "השחורים" לא היו לגמרי שחורים: לכל נזיר הייתה גלימה בגוון מעט שונה, תוצאה של תהליכי הצביעה הפשוטים.

דומיניקוס הקדוש התעטף בגלימה שחורה מעל שמלה לבנה. אייקון מכנסיה בפרוג'יה, איטליה

המגפה השחורה באירופה של המאה ה-14 הובילה לשימוש נרחב יותר בבגדים שחורים, כסימן לאבל קולקטיבי על העונש האלוהי שהושת על אירופה. השחור נצבע בגוונים מוסריים ודתיים, אך  במהרה הפך לסמל לאתיקה מקצועית וציבורית. איגודים מקצועיים רצו להשתייך לעולמו הרציני. אנשי החוק, השופטים ועורכי הדין, היו בין הראשונים לאמץ את השחור כצבעם הרשמי. כך מדים שחורים לא היו עוד נחלתם של הקברן והתליין אלא ללבוש המסמל מוסריות והגינות במישור הציבורי. לכן גם בנקאים וסוחרים החלו ללבוש שחור, והצבע נפוץ בקרב המעמד הגבוה במדינות רבות באירופה. אפילו המלכים לבשו שחור. עד שהאופנה השתנתה, וטכניקות ייצור חדשות הפכו צבעים אחרים למבוקשים יותר: אפור וסגול עמוק היו אופנתיים ביותר במאה ה-15. האפור, בניגוד לשחור הרציני, היה דווקא לסמל התקווה והשמחה! בפוסט השחור הבא נספר על השימושים והסמלים השונים של השחור בעידן המודרני, שנפתח עם גילוי אמריקה בשנת 1492.

רופאים בימי המגפה השחורה לבשו גלימה שחורה.

תגובה אחת ל-“מסע אל הצבע השחור (1)

  1. פינגבק: שנה של מסעות בגארדרובה |·

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s