מהיכן באה האופנה, למה היא משתנה, ומה משמעותה? המילה אופנה, הלא היא האופן הנכון לעשות דבר מה בתקופה מסוימת, יובאה לשפה העברית כתרגום של המילה הלועזית מודה. אך בעוד המילה העברית נולדה כבר בהקשר החברתי, המילה מודה מסתירה היסטוריה לטינית עשירה. מודוס, המונח המקורי, שימש בלטינית להורות על מגוון רחב של מושגים: מידה, נורמה, שיטה, אופן עשייה, מקצב, חוק. כלומר, מין פעולה שיש בה מחזוריות וקביעות, חוקיות והסכמה. המודה היא שיטה קבועה לעשיית דבר מה, קנה מידה לפיו אנו פועלים בדרך כלל. כמו מקצב מוזיקלי או עונות השנה, למודה יש מחזוריות קבועה. השיטה יכולה להשתנות, כמובן, אך כל עוד היא שלטת יש לכבדה. כמובן, דרושה הסכמה כוללת כדי שהמודה תהפוך לקנה המידה למקובלות חברתית. וכמו כל חוק, הגרסא העדכנית מבטלת את קודמותיה.

השיטה המודרנית

אך קנה המידה המשתמע מהמילה מודה הוא גם מידת זמן, ומכאן המודרנה, כלומר אותו פרק זמן המשתייך לעת שלנו. המודרנה אינה רק פרק הזמן העכשווי, אלא גם כל אוסף המנהגים והחוקים, המודה, המאפיינת את אותה נקודה בהיסטוריה שהיא ההווה. כל עולם החוקים, השיטות, האופנות וקני המידה של זמננו הוא למעשה המודרנה, הממציאה את עצמה מחדש כל העת. המודרנה מזכירה לנו את הארעיות של המודה, את העובדה שחיינו כבולים תמיד בנורמות שנראות נצחיות אך למעשה הן פרי הרגע, ובעוד רגע ישתנו.

אופן ואופנה

כאשר אנו מקשרים את מודה ומודרנה לאופן בו אנו תופשים את המונח 'אופנה', אנו מבינים רובד נוסף המסתתר מאחורי הבגדים. זהו לא רק האופן בו אנו מתלבשים, אלא תולדה של שיטה וחוק רגעיים, מקצב מחזורי הממציא את עצמו מחדש ושולט בחיינו. קנה המידה של האופנה אינו מתבטא רק בבגדים שאנו בוחרים ללבוש, אלא בעיקר בצורך שלנו להתייחס אל קנה המידה האופנתי גם כשאנחנו מתנגדים לו. יש הסכמה חברתית על חוקי האופנה העכשוויים ולכן לעיתים כשננסה לעצמנו אסתטיקה אישית, נוכל לומר שהיא מנוגדת לאופנה, או מתעלמת מהאופנה, אבל האופנה עדיין תהיה שם ברקע, כנורמה המקובלת ממנה אי אפשר באמת להיגמל.

בגדים וערכים

פרסומות לבגדים הן לעיתים קרובות מראה אל הנורמות, החוקים והשיטות החברתיות הנפוצות בתקופה מסוימת. הקשר ההדוק בין האופנה לבין העכשוויות מאפשר הצצה מסקרנת אל עולם הערכים המודרני דרך צילום אופנה במגזין מפורסם. כמובן, המודה במובן הבגדים יכולה להפיץ ערכים ורעיונות מודרניים באופן יעיל למדי, לעיתים מבלי שנשים לב.

פרסומת למיו מיו, 2011

בצילום זה אנו רואים דוגמנית ישובה על פסי הרכבת, על פניה ארשת מחשבה או אולי עצב, אצבע מוחה דמעה. היא מסכנת את חייה, אולם לא נראית מלאת אימה או חשש. להפך, נראה כאילו התכוננה למאורע, ובחרה בגדים ואביזרים התואמים את צבעי מסילת הרכבת. איזו השקפת עולם נרמזת אלינו כאן? האם הערך החשוב הוא הזלזול בחוקים המקובלים שמהווה הישיבה המכוונת על פסי הרכבת? אולי היופי האסתטי המתואר כאן יכול להתקיים רק בסכנת מוות, ואין מקומו בחיי היומיום הבורגנים הבטוחים למראית עין? ואולי נרמז כאן דווקא שבכל יופי מסתתרת טרגדיה העלולה להגיח כמו קרון קטר השועט על הפסים לעבר הנערה הגלמודה? דבר אחד בטוח: הצלחתה של הפרסומת תלויה ביכולתה להשתחל אל עולם הדימויים המודרני, שבו מתקיימים חוקי האופנה המגדירים את חיינו, עד שנמציא חדשים.