מסעות אל התופרת – סיפורים אישיים (3)

סוזי

ברצוני לשתף אתכן בחוויות ילדות הנוגעות בתופרת המשפחתית שלנו- סוזי.

סוזי היתה מגיעה אלינו הביתה פעמיים בשנה- לפני ראש השנה ולפני פסח, לתפור לנו – לאמי, לאחותי הגדולה ולי, שמלות חדשות לחג.ההכנות ליום המיוחל התחילו שלושה שבועות לפני, במהלכם נקנו או נאספו "בורדות", נבחרו הדגמים המבוקשים ונקנו הבדים, לאחר שיטוט בחנויות הבדים בדרום תל אביב. ביום המיוחל התייצבה בביתינו השכם בבוקר סוזי התופרת עם הציוד והאביזרים שלה.

הבוקר נפתח בארוחת בוקר מפנקת שבמהלכה הוצגו בפני סוזי הדגמים הרצויים והבדים והועלו הצעות שונות לשינויים ולשדרוג הדגמים. אחר כך התחיל שלב לקיחת המידות, גזירת הבד והתפירה. כשהגיעה שעת הצהריים, העבודה פסקה לארוחת צהריים חגיגית שהוכנה מבעוד מועד ובסיומה, "חזרנו" לעבודה. כך היה בשנות ילדותי. הפעמים האחרונות שפגשתי את סוזי היו בחודשים לפני שהתחתנתי. בחרתי לערוך את החתונה בחצר ביתם של הורי, ברוח חתונות כפריות בסרטים: שכנה אחת אפתה את עוגת החתונה (מיוחדת במינה!) שכנה אחרת ערכה את סידורי הפרחים וסוזי ( למרות גילה המתקדם ובריאותה הרופפת), תפרה לי את שמלת הכלולות על פי דגם שנבחר בקפידה מ"הבורדה", עם שינויים קלים שנעשו לבקשתי.

למעשה, החתונה ציינה סיומה של תקופה עבורי, ולא רק בגלל עצם הנישואים ועזיבת בית הורי, סוזי נפטרה חודשיים לאחר החתונה..

למרות שהדברים התרחשו לפני למעלה מרבע מאה, אני עדיין מרגישה את השמחה וההתרגשות של אותם הימים כאילו היו אתמול ועצב קל על ימים שעברו ולא ישובו עוד.

דלית.

מבוך הגזרות של בורדה, במגוון צבעים וקיווקוים

מדריך למדידת הגברת, לפי בורדה

גברת פריש

הסיפור שלי על התופרת האישית של אמא הוא גם רגיל וגם עצוב- רגיל כי היה שם החדר הקסום של התופרת גב' פריש אשר גרה בהמשך הרחוב שלנו ברמת גן. מזל שאחי רונן הזכיר לי אתמול את שם משפחתה. בשמה הפרטי שנינו לא מצליחים להיזכר, ואולי בכלל מעולם לא ידענו אותו.

ובחדר הקסום מכונת תפירה, סלילי חוטים רבים, והמון המון בדים, מסודרים או מפוזרים על השולחן הענק או סתם כך על הרצפה. אמא מודדת עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שיוצא מזה בסוף בגד, שהוא אחד ויחיד. רק של אמא.

ואחר כך עברנו דירה מרמת גן לרמת אביב, והמשכנו לנסוע לגב' פריש: אבא הגיע מהעבודה, ונסענו כולנו במכונית הפצפונת לגב' פריש, למדידות של אמא. כן, התופרת שלנו ברמת גן הייתה חלק מחיינו. כך נוצרו הבגדים של אמא, שאינם דומים אחד לשני, ובוודאי שאינם דומים לבגדים של חברותיה של אמא.

ופתאום זה נפסק-

אפשר "להאשים" את הקונפקציה, המילה שעד היום אינה נסבלת בעיני, ולא מעט שנים לקח לי להבין בכלל את משמעותה, ואפשר "להאשים" את המרחק הלא נוח מרמת אביב לרמת גן, ועוד בשביל בגדים… אבל, זה לא זה, את אשר חשבתי בליבי, אף כי לא שמעתי מעולם מאמי, אישר לי אתמול אחי-

אמא לא יכלה לעמוד בביקור בביתה השכול של גב' פריש.

קרה לגב' פריש הנורא מכל: בנה נפל במלחמת ששת הימים.

 כך, נעלמה לה התופרת גב' פריש מחיינו, ואני- אני אשמח פעם לארגן לי בגד אצל תופרת. כמו אמא. כזה שיתאים בדיוק לגופי: לבטן הלא קטנה, לציצים הקטנים, פה מדיום ושם לארג'. ועד אז, אני שמחה בכל פעם שאני צריכה לבקר אצל תופרת התיקונים השכונתית התורנית. רק כדי לראות עוד פעם את שלל הצבעים של חרוטי החוטים הגדולים מחכים להגיע למכונת התפירה, ובעיקר כדי שלא אצטרך לשאת על לשוני את המלה קונפקציה…

ארנה ליכטנשטיין

העתקת גזרות מבורדה

מירה

"מירה התופרת" זה מה ששמעתי בבית מיום שעמדתי על דעתי. הולכים למירה התופרת. משמעות המשפט הולכים לקנות בגדים. בעוד שחברותי הלכו עם אמהותיהן לקנות בחנויות בגדים עממיות,אני מצאתי את עצמי אצל מירה התופרת . כדי שחלילה לא אתלבש "כמו כולן".סטודיו עמוס בדים ברחוב הרואה ברמת גן ומירה התופרת שחוחת גב עם משקפיים תלויות ברישול על גב האף, מחליטה עם אמא שלי מה תופרים לילדה. מי היה מדמיין לעצמו ילדה בת 10 שתופרים לה שמלה מבד מיוחד בעיצוב אקסלוסיבי  שאמא שלי ראתה באחד הז'ורנלים בשפה הגרמנית, שטרחה לרכוש מדי חודש בחודשו.

לעולם  לא אשכח את חליפת הטוויד שתפרו לי כשהייתי בת 14 ואיתה הלכתי למסיבת יום שישי. כל חברותי קיפצו להן בשמלות דקיקות ואני יושבת בחליפת טוויד שהיתה יכולה לככב גם היום בגלל הקלאסיות שלה. אבל להלביש ילדה בת 15 בבגד שכזה? וכל זה כי אמא שלי ראתה את אחת הנסיכות האירופיות, לא טעיתם, בתמונה שראתה באחד הז'ורנלים , לבושה בחליפה דומה.

כשהייתי בת 12 אחותי בת ה21 הודיעה שהיא מתחתנת ובבית התחילה תכונה וכמובן שמנו פעמינו למירה התופרת. את הבד שנבחר עבור שמלתי לערב כיניתי וילון, בשל המרקם שלו שהזכיר לי משום מה בד וילון.

הבד זה מה שעושה את השמלה ככה הסבירו לי. וכך נפל דבר  ואת התוצאה אתם רואים בתמונה שלפניכם.

רותי

אני ואחותי שולה ביום חתונתה, 19.8.1958

תגובה אחת ל-“מסעות אל התופרת – סיפורים אישיים (3)

  1. פינגבק: מסע אל השירה |·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s