המסלול השלישי שלנו בפאריז עוקב אחר המודרניות. 'מודרניות' היא אחד המונחים שאנחנו משתמשים בו בקלות רבה מדי, לעיתים תכופות מדי בלי לחשוב מה משמעותו האמיתית. שתי תערוכות בפאריז מנסות להגדיר ולדון ברעיון המודרניות, לבדוק מה נחשב בעינינו 'מודרני' ולמה.

בבית העירייה של פאריז מוצגת רטרוספקטיבה על אנדרה פוטמן, מעצבת ואושיית תרבות צרפתית שנחשבת לסמל העיצוב המודרני בעיני רבים (בוודאי בצרפת, אך לא רק, כפי שמוכיח תיק העבודות הבינלאומי שלה. פוטמן החלה את דרכה הארוכה כמלחינה מחוננת, וגילתה רק בגיל יחסית מבוגר את עולם העיצוב. עבודותיה הראשונות לא היו יצירות מקוריות, אלא פרויקט שחזור והפצה של רהיטים שעיצבו מעצבים נשכחים מתחילת המאה העשרים. בעיני פוטמן, אלו היו 'קלאסיקות מודרניות' ראויות לתשומת לב מרובה. בהמשך, היא יצרה לעצמה סגנון עיצוב ייחודי המזוהה איתה עד היום: גיאומטריה מונוטונית, צורות פשוטות בגווני חול, כחול כהה, לבן ושחור, מינימליזם יוקרתי. ברוח זו היא עיצבה את מלון הבוטיק מורגנס בניו יורק, וגם את פנים מטוס הקונקורד.

Hôtel Morgans, 2008 © Nicolas Koenig courtesy of Morgans Hotel group

Le Concorde © Deidi Von Schaewen (עיצוב: אנדרה פוטמן)

מעניין לראות את ההמשכיות העיצובית בעבודתה לאורך השנים. ומה יש בה שהופך אותה ל'מודרנית'? אולי ההקפדה על המינימליזם, החיפוש אחר הפשטות שבצורה ובצבע? יוקרה חפה מקישוטיות? אדולף לוס היה מסכים להגדרות האלה, ומוסיף, פונקציונליות. אנחנו מוסיפות: עיצוב קל להבנה, וקל להפצה. המודרניות דורשת מהעיצוב להיות מובן לכל אחד, זמין, נגיש, ונעים לעין. פוטמן השיגה את כל זה, ושמרה גם על אלגנטיות צרפתית המוסיפה חן שבלעדיו המינימליזם היה פשטני ומשעמם.

רחבת הפומפידו. כדאי להזמין כרטיסים באינטרנט

מהוטל דה ויל נטייל אל הפומפידו, שם מוצגת עד ה- 21.3 תערוכה רטרוספקטיבית מרשימה על דה סטיל ומונדריאן. למעשה, זוהי התערוכה הראשונה שאי פעם הוצגה בפאריז על אבי המודרניזם העיצובי, למרבה ההפתעה. התערוכה סוקרת את עלילותיהם האמנותיות של חברי אסכולת דה סטיל ההולנדית ובראשה תאו ואן דוסברג. כמו ציירים רבים שחיו בימי מהפכת האמנות של סוף המאה ה-19, גם אנשי דה סטיל דילגו מסגנון לסגנון, אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, קוביזם, דה ברוק, פוביזם וסוריאליזם, עד שמצאו את דרכם. ואן דוסברג, האב הרוחני של הקומונה ההולנדית הזו, כיוון לעבר חיפוש עיקש אחר היסודות של הציור: הצורה והצבע. מבחינתו, מודרניות הייתה הפשטת הציור מכל הקישוטים המיותרים, והצגת האיזון המושלם בין הצורה, הצבע והקו. האלמנט האוטופי מאחורי הציור היה טיפוסי למדי לשנים בין מלחמות העולם, בהן התקווה לסדר עולמי חדש, פציפיסטי ומאושר, באה לידי ביטוי לא רק בפוליטיקה אלא גם באמנות. כדאי לעקוב אחרי עבודתו של דוסברג, שנותר פחות מוכר, ועדיין עבודתו מעוררת השראה, לעיתים יותר מזו הנודעת של מונדריאן.

תיאו ואן דוסברג

דה סטיל

lozenge, מונדריאן 1925

תנועת דה סטיל עסקה גם באדריכלות

מעניין לראות כיצד ומדוע מכל אמני תנועת דה סטיל רק מונדריאן זכה לתהילת עולם של ממש. גם התערוכה מקדישה לו את מירב תשומת הלב, וכוללת שחזור בגודל טבעי של הסטודיו הפריזאי הסגפני בו נהג לעבוד ולחיות. מונדריאן ידע להפוך את רעיונותיהם של אנשי דה סטיל לפשוטים וצלולים יותר. המינימליזם הויזואלי של הציורים שלו (שכולנו מסוגלים לדמיין) הפכו אותו לחלק מתרבות הפופ, לסמל. אך כשהפכו את מונדריאן לגרפיקה, האם לא אבד משהו מהפילוסופיה מאחורי יצירתו? אולי שוב זו דווקא הזמינות הויזואלית שהופכת את עבודתו למודרנית, ושהבליטה אותו מתוך כל יתר ציירי דה סטיל.

שמלה בהשראת מונדריאן

נעלי מונדריאן של חברת וינס

ביציאה מהמוזיאון כדאי לפנות צפונה לרחוב סן מרטן (תמונה), ולעבור דרך פסז' מולייר שבו גלריות ותיאטרון קטן.

פסאז' מולייר

גלריה בפסאז' מולייר

בסוף הפאסז' נמצא רחוב קימפקאמפואה, ( Quimcampoix ) ובו מבחר גלריות לאמנות מודרנית, וגם בית קפה קטן ונסתר בהשראה טורקית, לה קימקאפ, בו אפשר ללגום תה משובח ולטעום עוגות ביתיות. לא לפספס את החדר הפנימי, בו אפשר לשקוע בספת עור רכה, מול האח הבוערת, ולחלום.