השבוע מתארחת בבלוג מיכל רוזנבאום, שחיה בשנים האחרונות בקהיר. כמי שמכירה היטב את קהיר ואת החיים בה, מיכל כתבה עבור 'מסעות בגארדרובה' את רשמיה מהעיר אחרי המהפכה. זהו מסע אל השכנים, אל עולם קרוב הולך ומשתנה, שנראה לרובנו מרוחק וזר. 

——-

"קהיר היא  עיר מדהימה, מרתקת ורבת עוצמה. זוהי עיר ללא הפסקה ונראה כאילו 20 מיליון התושבים החיים בה אף פעם לא הולכים לישון.

הגעתי לקהיר בעקבות שליחותו של בעלי, פרופ' גבי רוזנבאום לנהל את המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. במשך ארבע שנים גרנו בקהיר, ועבדנו יחד במרכז האקדמי שנפתח לפני כשלושים שנה בעקבות הסכמי השלום בין ישראל למצרים, כדי לייצג במצרים את האוניברסיטאות הישראליות. במרכז יש ספרייה גדולה של ספרים בעברית, המשמשת את המרצים והסטודנטים המצרים שמלמדים ולומדים עברית באוניברסיטאות במצרים. חלק נכבד מתפקידנו היה להביא למרכז האקדמי מרצים מהארץ, אנשי אקדמיה ויוצרים בתחומי התרבות השונים, שהעבירו הרצאות בעברית למצרים שיודעים עברית, ובאנגלית לזרים ולמצרים שאינם יודעים עברית.

באוגוסט 2010 עזבתי את קהיר לאחר ששהיתי בה ארבע שנים. בארבע השנים האלה למדתי את השפה הערבית המצרית, הכרתי היטב את העיר, התוודעתי לתרבות המקומית והתחברתי עם אנשים מקומיים. חזרתי לקהיר ביולי 2011, וגיליתי קהיר שונה לחלוטין מקהיר אותה עזבתי. המראה החיצוני של העיר השתנה. כל התמונות של מובארכ, הנשיא המודח, נעלמו מהרחובות, ובמקומן מצויירים בכל מקום דגלי מצרים. צבעי הדגל המצרי, אדום-לבן-שחור, מבצבצים מכל מקום – קירות הבתים, גזעי עצים, גדרות ועוד. שוטרים שבעבר ניראו בכל פינת רחוב, נעלמו כמעט לחלוטין. מי שלוקח אחריות עכשיו זה העם (לא תמיד ברור מי), מה שיוצר לעיתים תחושה של כאוס.

פוסטר שהופיע בקהיר לאחר המהפכה. ילד עם ציור הדגל המצרי על לחיו. הכיתוב אומר: "הארץ היפה ביותר – הארץ שלי".

התחושה השלטת ברחובות היא דאגה רבה וחשש מהמחר. נושא השיחה העיקרי המדובר היום בפי כל, מכל שכבות החברה, הוא "המהפכה". יש הרגשה שהפרט גרם לשינוי, דבר שעד עכשיו לא קרה במצרים. אנשים רבים חשבו שהמהפכה תוביל לשינוי מיידי בחברה ובמדינה ותביא לשיפור מיידי באיכות החיים, אבל הם לא מבינים שחופש ואחריות כרוכים ביחד, ולא כולם הפנימו שיש לעמול קשה כדי להביא לשינוי, ובמקום זאת מחכים שהוא פשוט יקרה.

אבל תחושת הביטחון ששררה עד המהפכה ברחוב המצרי נעלמה, והביטחון האישי של הפרט נפגע. אם בעבר הסתובבתי באופן חופשי לחלוטין ברחובות ובשווקים, היום כולם אומרים לי: "אל תלכי לבד, זה מסוכן". יש מתח באוויר והוא מורגש בכל מקום, וכן בשיחות עם האנשים.

מוטיב חוזר שהופיע ועדיין מופיע בהרבה ציורי קיר שלאחר המהפכה: הסהר המוסלמי והצלב הנוצרי-קופטי, על רקע הדגל המצרי – כדי להראות את האחווה והאחדות בין המצרים בני הדתות השונות.

כיכר תחריר היא צומת התחבורה הראשי והעמוס ביותר של קהיר. מספר רב של רחובות ראשיים מסתעפים ממנה לכל קצוות העיר. בימים אלה הכיכר חסומה לתנועה. אפילו המוזיאון הלאומי של קהיר שנמצא בכיכר סגור למבקרים. בתחילת המהפכה היו הרבה נשים בכיכר אבל עכשיו הרוב השולט הוא גברים. בימי שישי נהוג לקיים בכיכר הפגנות סוערות, נושא ההפגנה של יום שישי האחרון היה דרישה למישפט מהיר של מובארכ. אבל בשאר ימות השבוע יש בכיכר אווירת קרנבל. אוהלי מחאה של גורמים שונים ושלטים עם סיסמאות שולטים בנוף הכיכר, וביניהם דוכני מכירות שונים, בעיקר של משקאות, מאכלים, וחולצות שונות עם כתוביות של המהפכה. לפי מה ששמעתי מכמה אנשים, חלק מהקבוצות שנמצאות בכיכר מקבלות כסף כדי לעורר מהומות.

מסביב לכיכר יש אמבולנסים עם צוותי מתנדבים למקרה חירום. צריך לזכור שעכשיו קיץ, והחום הממוצע בכיכר במשך היום מגיע לכ-40 מעלות בממוצע. בכניסות לכיכר, שחסומות  כמעט לחלוטין, נמצאים אנשים שבודקים תעודות מזהות. לא המשטרה היא שבודקת את התעודות וממונה על הביטחון, אלא אנשים שמזוהים עם המהפכה.

ציור קיר עם מוטיבים מצריים אופייניים: הדגל המצרי, הכיתוב "מצרים", הפירמידות, הנילוס. השמש מורכבת מסהר וצלב.

למרות שהעיר הענקית הזאת ממשיכה לתפקד, יש בכמה חלקים שלה אווירה של כאוס. פקקי תנועה עצומים, שמגבירים את חוסר הסבלנות והעצבנות של התושבים ממילא היו אחד מסממני העיר. שוני בולט הוא שכל אחד הישר בעיניו יעשה, דוכנים שונים נפתחים כמו פטריות אחרי הגשם. אנשים מקימים דוכנים בכל מקום, גם בכביש, בלי התחשבות בצרכים של הסביבה. במקומות אחדים נערם זבל רב ברחובות. לעומת זאת,  צעירים המזדהים עם המהפכה, צובעים בהתנדבות את שפת המדרכות, ואוספים מהעוברים ושבים סכום של לירה מצרית כדי לממן את רכישת הצבעים.

כרגע המצב הכלכלי בקהיר, ובמצריים כולה, קשה מאוד. התיירות, אחד המרכיבים העיקריים של הכלכלה המצרית, נפגעה קשות, ובעקבות זאת נפגעה פרנסתם של מצרים רבים. במקום המיליונים שפקדו את מצרים מגיע עכשיו רק טיפטוף דק של תיירים. דבר זה משפיע על התפוסה בבתי המלון, הביקוש לאתרים היסטוריים ותיירותיים, הקנייה בחנויות ובשווקים, הביקוש למדריכי תיירים, והפעילות בחברות הנסיעות. בשיחות היומיומיות, אנשים מרבים להתלונן על המצב הכלכלי והבטיחותי, ומביעים חשש ודאגה.

עוד פוסטר נפוץ שלאחר המהפכה, עם דגל מצרים והכיתוב: "ישמור עלייך אלוהים, הו מצרים".

למרות שבמשך שישים שנה התקשורת המקומית מגלה יחס עוין לישראל, היחס לישראל ברחוב המצרי בדרך כלל אוהד, וברוב המקרים ישראלים מתקבלים בסבר פנים יפות. כאשר שואלים אותי מאיפה אני ואני עונה בערבית מישראל, כמעט תמיד התגובה היא: אהלן וסהלן. החרמת ישראל באה דווקא מצד האיגודים המקצועיים וחלק מהאינטלקטואלים, ולא מצד האדם ברחוב. כיום, במסגרת ההתארגנויות המפלגתיות החדשות, יש האומרים שצריך לבדוק מחדש את הסכם השלום עם ישראל.

למרות האווירה המתוחה בקהיר, הצלחתי גם להנות מאוד. נפגשתי עם חברים, ביקרתי בשווקים, אכלתי במסעדות, והסתובבתי ברחובות  העיר עדיין מרתקת ומהפנטת, ואני אשמח להגיע לכאן שוב."

מיכל רוזנבאום,

קהיר, יולי 2011.