ג׳איפור, פברואר 2026.

השבוע ביקרנו בג׳איפור, הידועה גם בתואר ׳העיר הורודה׳. נשתף כאן במספר פוסטים את רשמינו. העיר ג׳איפור שוכנת בחבל ראג׳יסטן בצפון מערב הודו, במשך שנים רבות נרתענו מביקור בהודו למרות המשיכה העזה ליופייה, להיסטוריה, לערכיה התרבותיים והאמנותיים, לתרבות הקרפט המפוארת אשר בהחלט מצדיקים ביקור.

מול כל הערכים הללו נוכחים בעוצמה ברפובליקה ההודית בת שבעים ושבע השנים פערי מעמדות מקוממים, רמת תברואה ירודה, רחובות מזוהמים, פסולת מתגוללת בכל מקום, תעלות ביוב פתוחות, ילדים יחפים. רוכלים ומקבצי נדבות משוטטים לצד הפרות בין המכוניות בכבישים עמוסים במבחר כלי רכב. מוניות משותפות, סוג של ריקשות פתוחות, מעמיסות שישה עד תשעה נוסעים במקום ארבעה. אופנועים עליהם רוכבת משפחה שלמה, משאיות ישנות, אוטובוסים עתיקים עם מכסה מנוע פתוח לאוורר, שאון צפצופי הנהגים מחריש אוזניים.

למבקר המערבי בעל רגישות אסתטית המגיע בפעם הראשונה לעיר הודית צפוי שוק ויזואלי הנובע בעיקר מרמת ההזנחה של המרחבים הציבוריים, והאשפה המתגוללת בחוצות. הרחובות עמוסי תנועה צפופה ורועשת מייצרים קושי מהותי בהגעה לאתרים השונים בעיר. הנסיעה היא אתגר יום יומי ולא ניתן לאמוד את זמן ההגעה.

המקומיים מתיחסים לעניין באדישות, ותהינו כמה ימים יעברו עד שנוכל להכיל את כל הכאוס הזה גם אנחנו. חלפו כחמישה ימים עד שהעין והאוזן התרגלו במידה מסויימת ,והיציאה למרחב הציבורי הפכה למעט פחות מאתגרת. הרבה בזכות הנהגים המקומיים שניכרים באופיים הרגוע והשליו המאפשרים לנו הנוסעים הישובים מאחור מידה של שלווה כאשר זכוכיות החלונות מפרידות בנינו לבין ההמולה הרעש והריחות סביב.

הודו היא ממלכת טקסטיל. אולי אחד מאתרי מורשת תרבות הטקסטיל הפעילים ביותר בעולם. טקסטיל כאן הוא לא דבר מישני או תחום חסר חשיבות עבור האדם הממוצע. הטקסטיל הוא מסורת תרבותית כמו שהיתה גם באירופה מימי הבניים ועד עידן התעשייה במובן של הידע המשפחתי המסורתי שעבר מדור לדור, עבודת היד, הקרפט, הארטיג׳ניות והחשיבות הכלכלית.

כאן כל הערכים הללו הקשורים באבולוציה של הידע והתרבות שהטקסטיל מייצג נוכחים ותוססים עדיין, בעיקר בחבל ארץ זה, הגאה במסורות צביעת בדים טאיי דאיי באמצעות צמחים ופגמנטים ממקורות טבעיים שונים כמו צמחים, מינרלים ואדמה.

טכניקות אופייניות כמו הדפסות בלוק של מוטיבים רפיטטיביים עם בדי כותנה או משי, אריגה, ריקמה, כל העושר הזה בולט בססגוניות לא רק בבאזרים היעודיים, אלא גם במרחב הציבורי ובלבוש האישי המקומי.

הסארי הנשי עתיר מטרים רבים של בד כאשר כל צבע, רקמה, טקסטורה מספרים סיפור ואילו הטורבן הגברי שנדד לאורך ההיסטוריה ממחוזות איסלם כמו טורקיה מצרים ומסופוטמיה והיום מייצג בהודו שפה תרבותית חזותית מפותחת שהיא הצהרה תרבותית, דתית ופוליטית שקטה המתקיימת באמצעות צבעי בד הטורבן. אופן הכריכה של הבד על הראש, המוטיב שמודפס או ארוג בבד, הנפח של הבד שמגיע עד ל16 מטר על רוחב כעשרים ס"מ, לכל פרט יש משמעות פוליטית, זהות, מעמד חברתי, שיוך דתי, שיוך גאוגרפי.

הטורבן הוא אלמנט טקסטילי טקסי המייצג את הלאום ההודי המורכב מזהויות מקומיות רבות ומגוונות. כמו שגילינו בחגיגות יום הרפובליקה שהזדמן בביקורינו, מסורת הטורבן היחודי שחובש ראש הממשלה מודי כל שנה לציון היום, הפך עם השנים לאלמנט מסוקר בעל מסר ויזואלי המושך תשומת לב ציבורית (ומבטא היבט סמלי במאבק בין ההינדו השולטים והמיעוטים המוסלמים במדינה).  גם השנה סוקרה בהרחבה הבחירה באריג משי בגוון חום עמוק צבוע בטכניקת טאיי דיי עם מוטיבים דקורטביים ארוגים באמצעות חוטים מוזהבים.