איטליה, דצמבר 2025
אנשים אוהבים יציבות. או אולי הם זקוקים ליציבות? אולי מפחדים משינויים ונאחזים במוכר? אולי זה קשור לאופן בו פועל החינוך הממלכתי המכוון מילדות להצמד למוכר, לבית, לקהילה, למדינה, במין אשליית יציבות וקביעות.
נהוג גם לדבר על אנשים עם שורשים כאילו מדובר בעצים ולא בבני אדם עם רגליים שנועדו להליכה, רגליים המאפשרות שינוי, מעבר ותנועה מנקודה אחת לאחרת.
במציאות כמובן ברור שמדובר באשליה. אין דבר קבוע והכל נמצא בשינויי ובתנועה. כמאמר הקלישאה, המושג הכי קבוע הוא השינוי, הזמני, החולף, מעבר בין מצב למצב.
אין ספק שהחיים המודרניים בערים גדולות בתוך מבנים סגורים בהם תאורה מלאכותית ומיזוג אחיד כל השנה מעמעמים את חווית השינוי ומחזקים את אשליית היציבות המקובעת. לעומתם חיים באויר הפתוח חשופים לתאורת השמש המשתנה, לצל עננים החולפים, לנופי טבע המשתנים משעה לשעה, מאפשרים לחוות את משמעות השינויי באופן משמעותי יותר. שינויי העונות מקיפים אותנו אפילו אם נתמקד רק בנוכחות העצים וצבעי עליהם המשתנים אט אט מירוק לאלפי גוונים חמים צהובים אדומים וכתומים לפני שהם נושרים מצטברים לעונה חדשה.
יצאנו לצלם את יופיים היחודי של ימי תום הסתיו, המסמנים את המעבר אל תחילת החורף, באיזורי הכפר כשהאויר נעשה קריר, יבש ופריך כמו עלי העצים המתפוררים אט אט ושבים אל האדמה במחזוריות שינוי אינסופית.