מילאנו, נובמבר 2025

השבוע שבנו לשהייה קצרה במילאנו. הספקנו לבקר בכמה תערוכות, לאכול ארוחת ערב מול הדואומו והמשכנו בדרכינו לשדה התעופה. במהלך שלושים וחמש שנים שהינו פעמים רבות בעיר, למטרות עבודה, בתערוכות חומרי גלם וכו, נהגנו לבקר בסלון העיצוב הידוע כשגני התערוכות טרם הפכו לשכונות בניני יוקרה בחתימת ארכיטקט על. אחרי הפסקה של חמש שנים העיר הזכורה לנו שונה עכשיו, מילנו שאהבנו נעלמה מתחת לתאוות הנדלן והאפריטיבו ואף זכתה בתואר המפוקפק העיר הכי לא בטוחה באיטליה.

אהבנו את העיר המאופקת, האפרורית, הנעלמת במסתוריות תחת ערפילי נובמבר, עיר שתיירים לא אהבו, שהגנים החבויים שלה מסתתרים מאחורי שערי ברזל מסוגננים, וקו רקיע הנמוך לא מתחרה במבנה הדאומו. ברחובות היו בוטיקים קטנים חסרי הילת מותגים. נשים לבושות באלגנטיות מאופקת בגוונים כחולים או בגווני חול ומוקה, גברים מטופחים בהפסקת צהרים לבושים בחליפות צמר דק, והמקטורן מונח בנונשלנטיות על הכתפיים ביום חם.

מימין לרחבת הדאומו ההומה בתיירי סלפי מול רחבה שקטה מרוצפת באבני נחל שוכן פלאצו ריאלה ההיסטורי. כיום זה מרכז תרבות המארח תערוכות אמנות חשובות כאן מוצגת עכשיו ועד ינואר 2026 , תערוכה רטרוספקטיבת לאמן הרב תחומי מאן ריי Man Ray, או בשמו המקורי עמנואל רודזנצקי. הוא נולד ב1890 בפילדלפיה, בן להורים מהגרים מרוסיה, האב חייט והאם תופרת (אולי מסביר את משיכתו לאופנה בהמשך חייו). מעבר המשפחה לניו יורק איפשר לו לפקוד את Ferrer Center בניו יורק, מוסד חינוכי ,מרכז אמנותי תרבותי אלטרנטיבי, אינטלקטואלי אנרכיסטי ונסויי שאירח אמנים אוונגרדיים, תיאטרון מחול ועוד. המקום פעל באוירה אנטי קפיטליסטית ואיפשר לתלמידיו להתפתח בחופשיות עם דגש על חופש דעות וחילופי רעיונות. רבים מהתלמידים היו ילדי מהגרים יהודים שהוריהם עבדו בתעשיית הטקסטיל. בניו יורק הוא נחשף לחוגי תרבות ואמנות וגילה את האוונגרד האירופאי, התידד עם מרסל דושאן איתו יסד את תנועת הדאדא בכרך האמריקאי.

המעבר לפריס ב-1921 העמיק את הידידות עם מרסל דושאן, דמות מרכזית בסצנת האמנות הפריסאית של התקופה. מאן ריי לקח חלק בזרמים ניסויים דאדא וסוראליזם כמו גם אמנים חשובים נוספים כמו חיים סוטין, מודליאני, דאלי, פיקסו.
מאן ריי ידוע בזכות היותו חלוץ שיצר שפה חזותית המזוהה עמו באופן מובהק וממשיכה להשפיע ולהיות מקור השראה לדורות של יוצרים אחריו. כאוטודידקט הוא בנה קריירה מוצלחת בתחום צילום האופנה אבל לא אהב להיות מזוהה כצלם אלא כאמן החוקר באמצעות טכניקת האור. הוא עבד יחד עם Paul Poiret ו-Elsa schiparelli  – כתבנו על זה כאן – והציע פרשנות צילום שונה מהאופן הקפוא המקובל. העדשה שלו קלטה את הדמות הנשית החדשה, רכה, ללא המחוך ההיסטורי הנוקשה. הוא שילב בהצלחה בין אמנות וצילום מסחרי ונהג לערוך נסיונות רבים, חלקם טעויות שהובילו אותו לגילויי טכניקות כמו פוטוגרם ועוד. בתערוכה מוצגות כ300 יצירות בטכניקות רבות מצילום, הדפס, ציור, קולאג', פיסול, עיצוב חפצים, גרפיקה ועוד שהושאלו מאוספים פרטיים ומוסדיים, המאפשרות להכיר את פועלו של אמן אקלקטי וטוטאלי יחיד מסוגו.
נשים היו מקור השראה מרכזי ואוביקטים אהובים לצילום , כמו kiki דמות ידועה בחוגי האמנים של מונפרנס, דורה מאר או Ady בעלת העור הכהה. אחדות היו גם בנות זוג כמו לי מילר איתה ערך ניסויים אמנותיים רבי השגים. מאן ריי החל כצייר בניו יורק אבל את הקריירה הרב תחומית שלו פיתח בפאריז שם חיי ויצר רוב חייו למעט עשור מ1940 כאשר שב לארהב בזמן מלחמת העולם השנייה, כשפטריז הייתה תחת הכיבוש הנאצי. כשהיה בהוליווד הוא הכיר את ג׳וליט, רקדנית בלט מודרני בסטודיו של מרתה גרהאם, שהפכה למוזה שצילם לרוב, ואותה נשא לאישה. יחד הם שבו לפריס שם חיו עד מותם.
המוטו של מאן ריי ״חופש, וחיפוש הנאות״, מעורר השראה אז כמו היום.

צילומים מהתערוכה, אילנה אפרתי.