פאריז, אוקטובר 2025.

השבוע יצאנו למסע בזמן, מאה שנה אחורה, ל-1925. לא נסענו במכונת זמן אלא ברכבת מפורסמת, שנסעה במסילות אירופה ואסיה מינור באותה תקופה, האוריינט אקספרס. ואפילו לא ממש נסענו ברכבת עצמה, אלא ביקרנו בתערוכה חדשה במוזיאון לאמנות דקורטיבית בפאריז, שנחנכה בשבוע שעבר, ומוקדשת למאה שנות ארט דקו ובעיקר לאוריינט אקספרס בתור הביטוי המושלם של הסגנון העיצובי הזה, שזכה להצלחה רבה ברחבי העולם. התורים הארוכים שהשתרכו מחוץ לכניסה למוזיאון היו הוכחה ברורה לחיבה הגדולה לארט דקו, סגנון עיצובי שמשלב בין יוקרה ופשטות, בין עושר עיצובי לגרפיות חדה, בין חדשנות ועבודת מלאכה, ובין חומרי גלם טבעיים וטכנולוגיה תעשייתית.

הכניסה לתערוכה, בחלל התחתון של המוזיאון, הוקדשה למעשה לפרסומת גדולה לאוריינט אקספרס המחודשת, שמשנת 2025 תשוב לנוע על המסילות ולהוביל נוסעים אלגנטיים (יש לקוות) למסעות מעוררי השראה. זו לא הפעם הראשונה שהאוריינט אקספרס מככבת בתערוכה בפאריז (כתבנו על זה כאן). מבקרים ציניים יכולים לדמיין שכל התערוכה הגדולה המוצגת בשתי הקומות העליונות של המוזיאון היא למעשה נגרר של הפרסומת הענקית לרכבת החדשה, שחוגגת מאה עם קרונות משוחזרים, מבריקים ואלגנטיים ביותר, עם קרון מסעדה עם כלי כסף ובדולח ומיטה זוגית מפנקת בתא הנוסעים. בתערוכה המבקרים יכלו להציץ לתוך תאים לדוגמא, להתרשם מבדי הריפוד וחיפויי הקירות שהוזמנו מבעלי מלאכה המובילים בתחומם, ולהתלהב מרכבת שהיא למעשה חלום לא מושג עבור רוב האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם את העלות הגבוהה של הטיול.

אך מי שיעלה למעלה, יגלה שמעבר ליוזמת השיווק והמכירות, בתערוכה אפשר לגלות את העושר העצום של סגנון הארט דקו, בריהוט מקורי, בדים, בגדים, חפצים וגם פוסטרים תקופתיים. רבים מהחפצים מקורם ביצירה הצרפתית, והם אפילו נבחרו כדי לייצג את צרפת בירידים בינלאומיים כמו ה exposition universelle או בשגרירויות צרפת בעולם, אבל פריטים אחרים הגיעו גם מארצות הברית, גרמניה והמדינות הבאלטיות, שאחרי עצמאותן ב-1918 בחרו בסגנון הארט דקו (יונגסטיל) כסמל לקדמה המודרנית והתעשייתית.

למרות שהארט דקו נשען במידה רבה על חידושים טכנולוגיים ותעשייתיים (רבים מהפריטים יוצרו במפעלים עם חומרי גלם קלאסיים אבל בשיטות שנועדו לפס הייצור התעשייתי), ניכר בעיצוב דווקא מוטיב הטבע. עלים, פרחים, גבעולים ושריגים הופיעו במבחר גדול של פריטים, מסורגי דלתות ועד אריגי ז'אקרד, מכלי אוכל ועד טפטים לקירות. הטבע מצא את דרכו לעולם הריהוט החדש, ואפילו בני משפחת רוטשילד שעיצבו וילה שלמה בסגנון ארט דקו בגדר אומנות טוטאלית שיבצו קונכיות מקוריות בשולחן הקפה, או מוזאיקה פרחונית בשולחן האיפור.

אולמות התערוכה שקקו מבקרים, שנעו בין צילומים נלהבים של שמלות, ארונות, שטיחים או תכשיטים. למה הארט דקו מושך כל כך הרבה מבקרים? האם זה סגנון במיוחד פאריזאי, ולכן המבקרים בעיר רוצים לראות אותו? או שזה סגנון שמבטא עושר נוצץ (באווירת גטסבי הגדול) שמצית את הדימיון? אולי הדימוי של שנות העשרים, כעידן של שחרור עיצובי, חברתי ומיני בין שתי מלחמות טרגיות, הן בעצם מושא הכמיהה כבריחה מההווה המעיק (למרות שגם הארט דקו נולד בצל עליית הפאשיזם)? או אולי גם ההייפ על שנות העשרים הוא למעשה תוצר של מערכת יח"צ משומנת של רכבת האוריינט אקספרס שרוצה להגדיר מחדש את הקונספט של תיירות יוקרה 'ירוקה' ללא טיסות מזהמות? התערוכה לא ממש עונה על השאלות האלו, אבל מספקת הרבה חומר למחשבה, ובעיקר מזמינה אותנו לחשוב על המקום של המוזיאון בין שימור העבר לאינטרסים כלכליים עכשוויים.