פריז, 2025.

מה כוחה של אמנות להתנגד לניצול ולדיכוי? האם אמנים יכולים לא רק להביע מחאה אלא גם לשנות מציאות?  השאלות האלה מעוררות עניין בעת הנוכחית. רבים בוחרים בהפגנה כדרך להביע התנגדות לממשלה, למלחמה, ולאי הצדק, וחשים שאין לאמנות מקום בתקופת המשבר העמוק שאנו חיים בה.

תערוכה שנסגרה לפני שבועיים במרכז פומפידו בפריז עוסקת בנושאים האלה במבט היסטורי ומתמקדת באמנות שחורה בפריז בתקופת הדה-קולוניזציה. בתערוכה, ששמה הפרובוקטיבי מעט היה 'פריז שחורה', ונתנה מקום לאמנים שחורים מאפריקה והקריביים שעבדו ויצרו בפריז משנת 1950 ועד 2000. רבים מהם ידועים ונחשבים, אבל חלקם לא הציגו מעולם במוזיאונים חשובים, או נדחקו לקטגוריית אמנות מהגרים או אמנות קולוניאלית. פה המטרה הייתה לשלב בין אמנות, הגות, מוזיקה ושירה, כדי לתת פנורמה רחבה של התרבות השחורה בבירת האימפריה הפרנקופונית.

רעיון הנגריטוד, או הזהות השחורה האוניברסלית, עורר עניין כבר מאמצע המאה הקודמת, ככוח פוליטי שיכול לגייס את בני הקולוניות להתאחד סביב זהות חדשה, עצמאית וחזקה שנובעת מחווית הגזע השחור. במקום לראות את העור הכהה כאלמנט שלילי, דרך עיניים מערביות לבנות, תנועות קוסמופוליטיות שחורות חיפשו את המשותף בין תושבי האימפריה השחורים ברחבי העולם. המשורר אדואר גליסן עורר אמנים רבים לשתף פעולה במחאה יצירתית נגד הניצול האימפריאלי בקולוניות ובפריז עצמה. הוא ראה את האוקיינוס האטלנטי כאיזור המחבר בין תרבויות אירופה, אמריקה ואפריקה, והעניק מקום מרכזי ליצירה השחורה כמנוע לחידוש תרבותי ופוליטי.

התערוכה חשפה עולמות חדשים בפריז, שונים מהעיר המסוגננת ומצועצעת לפרקים שרבים מכירים מביקורים תיירותיים או מתוכניות טלוויזיה. פריז השחורה היא עיר אחרת, תוססת, חיה ולעיתים זועמת, זו בעיקר עיר רוויה אמנות, שופעת יצירה מכל הסוגים שנראה כאילו הסתתרה מהמיינסטרים אבל אולי למעשה נדחקה לשוליים ועכשיו זוכה לעדנה. כמובן שהעניין המחודש גם הוא פוליטי, ולא רק אמנותי. הצורך לייצג תרבויות שעד כה הופלו לרעה הוא תו השעה בתרבויות המערב. אבל פה התערוכה מעניקה הזדמנות לחשוב גם על ההווה. האם האמנים האלו תרמו לשחרור מכבלי האימפריה, לחידוש תרבותי בעידן של צדק ושלום?

האמנים, בדרכים שונות, יצרו שינוי משמעותי דרך העבודות שלהם. חלקם, כמו האמנית ולרי ג'ון, יצרו עבודות חדשות במיוחד לתערוכה, שהתמקדו בהיסטוריה של השחורים בצרפת. לכן, בנוסף לחשיבות האסתטית, אפשר לראות בתערוכה הוכחה היסטורית למקום החשוב שהיה לאנשים האלה בבניית התרבות הצרפתית. מהגרים מכל רחבי האימפריה, וגם מדרום ומרכז אמריקה, הביאו איתם תרבות שהגדירו 'שחורה' לפריז, ויצרו עיר משלהם. הזרקור למחאה שלהם מראה שהייתה קיימת, עשירה ובועטת, לאורך עשרות שנים. פריז של המאה העשרים הייתה עיר של מהגרים, עיר רב גזעית, עיר רחוקה מהדימוי של 'אירופה הקלאסית'. לא כולם אוהבים להכיר באמת הזו, אבל התערוכה הגדולה, שבסופה המוזיאון נסגר לחמש שנות שיפוצים, היא אמירה משמעותית על ההיסטוריה והעתיד של האמנות בפריז.