פאריז, יוני 2025.

לפני חמש שנים, ביקרנו בתערוכת הפורטרטים של דיוויד הוקני בלונדון. בשנים האחרונות הוא הציג מגוון תערוכות חדשות, חלקן רטרוספקטיביות ואחרות ממוקדות ביצירה חדשה, והגדולה ביניהן ברויאל אקדמי אוף ארטס בלונדון (כמו שכתבנו כאן). נדמה שלמרות – או אולי בזכות – גילו המתקדם, הוקני בתנופת יצירה מרשימה. כמה ימים אחרי הביקור בתערוכה שלו בלונדון, הוכרז סגר הקורונה הראשון, ומאז הציורים שלו נשארו בזכרוננו כאילוסטרציה של העולם שלפני המגפה. עכשיו, נדמה שימו הקורונה הרחוקים נשכחו לגמרי, הערים הגדולות חזרו לפעילות מלאה, והמוזיאונים שוב שוקקים. תקופת הסגרים נראית כמו חלום – או סיוט – עמומים, כמעט פנטזיה לא אמינה.

זיכרון הערים הריקות עלה במחשבתנו כשראינו את נחילי האנשים המצטופפים בתור לביקורת הביטחון בכניסה לתערוכה החדשה של הוקני במרכז האמנות של לואי וויטון בפאתי פאריז. ליד המבנה, המרשים בפני עצמו, חיכו המבקרים לבדיקת התיקים ולשיקוף, נוהל יוצא דופן בפאריז שיראה יותר מוכר אולי לתיירים הישראלים. התור התקדם בדממה, אך בתוך עולמות התערוכה הרבים והגדולים היו לא פחות אנשים. נראה שכיום חמש שנים אחרי המגפה, עומס המבקרים שרוצים לצרוך תרבות ולראות אמנות גדול מתמיד. התערוכה סיפקה את מבוקשם. לצד רטרוספקטיבה היסטורית מראשית יצירתו של הוקני – כולל יצירות טרום הסגנון הריאליסטי הפיגורטיבי המזוהה עימו – האמן התעקש לכלול מבחר מהיצירות שלו מהשנים האחרונות, ביניהן רבות שנוצרו בביתו בכפר צרפתי במהלך סגרי הקורונה. הוא משלב בין טכניקות ממוחשבות (ציורי האייפד המפורסמים שנראו פה גם על מסכים כמו שכתבנו ב 2011, גם כאנימציה, וגם מודפסים), ובין ציורים בטכניקות חדשות. כן, גם בגיל 80 הוקני מצליח עוד לחדש, והפעם מצאו חן בעינינו במיוחד ציורי נוף גדולים שהוא צייר בצבעי דיו נוזלי, טכניקה שעוד לא התנסה בה בעבר. למרות ואולי בזכות ההצלחה האדירה שלו בשנים האחרונות, הוא מתעקש לאתגר את עצמו ולחדש, ולא לשחזר שוב ושוב אותן יצירות.

העבודות שלו הן יומן חיים המאתגר בין היתר מושגי זהות שייכות. הוא התחיל בלונדון והמשיך במעבר שלו לקליפורניה עם ציורי הבריכות שטופות השמש והחופש לחיות את נטיותו המינית, בהמשך חזרה לנופי ילדותו ביורקשייר ובשנים האחרונות בבית שרכש בכפר הצרפתי לשם עבר קצת לפני הקורונה.
תמיד הוקני מוצא במקום החדש את היחוד ואת השייכות שהיא שפה אישית ואסתטיקה אוניברסלית.

חלק מהיצירות הותיקות זכו לחידוש מרענן. החדר הלפני אחרון בתערוכה הוקדש לשיחזור דיגיטלי של התפאורות שיצר הוקני לאופרת המט בניו יורק, בשנות השמונים והתשעים. התפאורות שוחזרו על פי הציורים, והוקרנו על קירות החדר. המבקרים יכלו לעמוד או לשכב על פופים, לראות את הציורים ולהאזין למוזיקה מהאופרה הרלבנטית. זו חוויה שרבים לא זכו לחוות בזמן אמיתי, ומעניקה חיים חדשים להפקות שירדו מזמן מן הבמה.

בין החידושים המעניינים בתערוכה יש סדרה של ציורים אביביים. הוקני יצר גם אותה בתקופת הקורונה, אך הפעם הוא חזר לצייר באקריליק, והצבעים העזים והבולטים מתאימים להתפרצות הפריחה על עצי הפרי בגנו, שהוא תיעד וחגג. המסר של סדרת הציורים הזו הוא גם המסר של התערוכה כולה, האביב עוד ישוב, אחרי המגיפה ואחרי טראומות אחרות שפקדו את האנושות בשנים האלו. הביטחון האופטימי של הוקני מדבק, וקל להצטרף אליו, להביט בעצים שפורחים ובפרחים המלבלבים ולהתמלא תקווה.