פאריז, 2025.

בסוף החודש שעבר הספקנו לבקר בתערוכה מסקרנת במרכז פומפידו שבקרוב יסגר לכמה שנות שיפוצים. בשנים האחרונות אוצרי המוזיאון החליטו להתמקד באמנים וקהילות אמנות שהודרו מהשיח האמנותי, נשכחו או הושכחו, ולא זכו לתשומת לב ראויה, לפחות בעיני מבקרי התרבות העכשווים. כך שתי התערוכות שהוצגו במוזיאון במהלך הביקור שלנו הוקדשו ל'נעלמים' כאלה, ונתנו להם מקום של כבוד במרכז עולם האמנות הפריזאי. אחת התערוכות הוקדשה לפאריז השחורה, כלומר לסצנת האמנות בבירה הצרפתית שהנהיגו קהילות של צרפתים אפריקאים וקריביים, שהגיעו למטרופול העירוני מרחבי האימפריה ופעלו בו. הפעם החלטנו להתמקד דווקא בתערוכה השניה, שהוקדשה לאמנית שלכאורה הייתה מקומית מאוד, צרפתיה ומקושרת למיטב האמנים שממלאים את אולמות המוזיאונים בעולם. היא הייתה המוזה של רנואר ובת זוגו של אריק סאטי, חברתם הקרובה של טולוז לוטרק ואדגר דגה, ועדיין שמה אינו ידוע לכל חובב אמנות, והציורים שלה 'התגלו' רק לאחרונה בעקבות פרויקט מחקר צרפתי על נשים באמנות. 

סוזאן ולדון – ספק אם רבים מקוראינו ניחשו את שמה לפי התיאור למעלה – הייתה דמות חשובה בסצנת האמנות הפריזאית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. היא נולדה במערב צרפת, וחיה חיי עוני עם אמה אחרי שאביה נטש אותן. היא הייתה נחושה להצליח בעיר הגדולה, והגיעה לפאריז כאקרובטית בקרקס מדראנו. שם היא פגשה את הצייר אנרי דה טולוז לוטרק שנהג להגיע להופעות כדי לצייר את אמני הקרקס. בגיל 15, אחרי שנפצעה ולא יכלה להמשיך במופע הטרפז היא נסעה למונמרטר בעקבות טולוז לוטרק, ושם הפכה למודלית של אמני התקופה המובילים. בגיל 18 נולד לה בן, שהפך בבגרותו לצייר מוריס אוטריו. הוא נרשם כבנו של חברה הקרוב מיקל אוטריו, אבל ולדון לא חשפה מעולם את זהותו האמיתית של אביו. 

בזמן שדיגמנה לאמנים האלה היא למדה לצייר, כי לא יכלה לשלם על שיעורי ציור. היא הייתה למוזה של רנואר, אבל גם של ברט מוריסו, ציירת חדשנית ומובילה שלקחה אותה תחת חסותה. דרך החוויה של דוגמנות עירום, היא החליטה לצייר נשים ערומות דרך מבט נשי ריאליסטי ולא דרך המבט הגברי האידאליסטי שלדעתה היה נפוץ בין אמני תקופתה.

ולדון הפכה במהרה לאמנית ידועה בזכות עצמה. היא הייתה דמות בולטת, מוחצנת ומלאת תשוקה. בשנת 1894 היא הייתה לאישה הראשונה בחברת האמנים הלאומית של צרפת. 

למעשה, ולדון הייתה ידועה כבר בזמנה, ולכן נראה שאין סיבה לגלות אותה מחדש. אבל עבודותיה חלק מאוספים קבועים של מספר מצומצם של מוזיאונים, ולמרות שרובם בארה"ב, לא הייתה לה תערוכת רטרוספקטיבה שם עד שנת 2021. גם באירופה זו תערוכת היחיד הראשונה שלה מאז 1967 (היא זכתה לתערוכות יחיד רק בצרפת, דנמרק ושוויץ). יחד עם זאת היא נחשבת עדיין לאחת הציירות הכי מתועדות במאה ה-20 והיסטוריונים רבים חקרו את היצירה שלה שנחשבת לחדשנית ופמיניסטית מבחינת הנושאים והסגנון. בביקורת על התערוכה (שהוצגה לפני פאריז בפילדלפיה), בריג'יט אלסדורף טענה שולדון הייתה נטע זר בקהילת האמנים כי היא לא הייתה בורגנית או בת למשפחת בנקאים, כמו רבים מאמני התקופה, אלא פועלת ענייה. בגיל 30 נישאה לבנקאי אמיד, אך אחרי 15 שנה הם התגרשו. רק בגיל 44 היא יכלה להתפנות לציור במשרה מלאה.

האמנות של ולדון נעה בין סגנונות, היא יותר חושנית וטקסטורלית מהאימפרסיוניסטים, ויותר מסורתית ופיגורטיבית מהמודרניסטים. יש לה תשוקה לדוגמאות ובדים, והדמויות שלה לרוב לובשות בגדים מעניינים או עומדות על רקע שטיחים ואריגים עשירים בצבעים וטקסטורות. יש מי שטענו שהיא מציירת כמו אשה, כמו אמא, דימויים ששימשו כדי להקטין ולקטלג אותה. במשך שנים ארוכות אוצרי המוזיאונים הנחשבים כמו הסכימו שהיא הייתה דמות חשובה אבל לא אמנית גדולה. אך בשלוש השנים האחרונות נראה שגורלה השתנה. פתאום הבינו שהיא לא הייתה רק דוגמנית שהפכה לאמנית, אלא פרשנית חדשנית של נושאים מרכזיים באמנות האירופאית, מדמותה של האישה העירומה, דרך דוגמניות שחורות עור, בנים ואבות וכמובן הדיוקן העצמי. המבט שלה היה מתריס, שנון ושונה מהמקובל. יחד עם בעלה השני אנדרה אוטר, שהיה חבר של בנה ובן גילו, היא דילגה מעל המוסכמות של תקופתה. אולי בגלל זה דחקו אותה לצד, וטוב לראות שעכשיו היא חזרה למרכז הבמה.