טריאסטה, אפריל 2025

השבוע חזרנו לטריאסטה. ביקרנו כבר בעיר וגם כתבנו עליה פה, כעיר הנמל של האימפריה ההבסבורגית, עירם של מקסימיליאן וקרלוטה שבנו בה טירה מרהיבה, שבה לא זכו לגור אחרי מפלתם במקסיקו. הפעם חזרנו לטריאסטה ביום אביב שטוף שמש, לפני תחילת עונת התיירות. הכיכרות הנאות עדיין לא התמלאו בתיירים ששותים שפריץ. הפעם חיפשנו את העיר האיטלקית. אבל לא את טרייאסטה הלאומנית, של המשורר ד'אנונציו והמרטיר המקומי (או הטרוריסט, תלוי בזווית הראיה) גוליאלמו אוברדן שרצו לחלץ את העיר מהאימפריה האוסטרית ולחבר אותה לאיטליה המאוחדת.

בהשראת הרוח הידועה של טריאסטה, שנקראת בורה, הלכנו בעקבות הרוחות של העבר העירוני. חיפשנו דווקא את ההיסטוריה של המיעוט האיטלקי בעיר המעורבת, עיר שעכשיו מתגאה בהיסטוריה המורכבת שלה. האיטלקים היו מיעוט לשוני ותרבותי אחד מבין רבים בעיר, לצד יהודים (ביניהם סוחרים חשובים כמו משפחת מורפורגו העשירים), סלובנים וסלבים, יוונים, סרבים, וקרואטים. עוד לפני שהעיר עברה לידי האוסטרים, כשונציה שלטה בה, העיר התגאתה בנמל חשוב שמשך אליו אנשים מכל האיזור. זו הייתה עיר מעורבת, מעורבבת, שבה אפשר לאכול מאכלים מגוונים ולדבר במגוון שפות בלי להרגיש זרים. אולי דווקא התחושה הזו משכה אליה גם סופרים ידועים, כמובן ג'יימס ג'ויס האירי אבל גם ריצ'רד ברטון חוקר תרבויות ערב, וסטנדהל. גם אנשי ספרות איטלקים ידועים גרו בעיר, ביניהם הסופר איטלו סבבו (שם העט של אהרון שמיץ, שמשמעותו המילולית היא איטלקי גרמני), והמשורר אומברטו סאבה שהקים בעיר חנות ספרים עתיקים ידועה שנפתחה לאחרונה מחדש.

בין הרבים שחיפשו את מזלם בעיר היו גם בני משפחת סרטוריו מסן רמו, בצד השני של המגף האיטלקי, ליד גבול צרפת. אחד מאבות המשפחה הגיע לנמל טרייאסטה והפך לסוחר בעל השפעה וממון. הוא קנה וילה מפוארת מעל הנמל, ושם בני המשפחה גרו כמה דורות, לצד האציל הצרפתי נקר, ועוד בני אריסטוקרטיה אירופאים. טריאסטה, כמו סן רמו וגם טורינו הקרובה, הם איזורים איטלקיים עם השפעה זרה, ופתיחות מובהקת לאירופה. טורינו וסן רמו מושפעות מהתרבות הצרפתית, ואילו בטרייאסטה ניכרת התרבות האוסטרית. אבל אלה לא מבטלות את האיטלקיות של הערים האלה, וגם משפחת סרטוריו ידעה לשלב בין התרבויות והמנהגים.

כשביקרנו במוזיאון סרטוריו בוילה של המשפחה, שהבת האחרונה לשושלת תרמה לעיר (יש עוד קרובי משפחה שחזרו לגור בטורינו), ניכרת בה הרוח החיה והמשפחתית של הדיירים. למרות הפאר, יש בוילה מין חמימות וקל לדמיין את חיי היומיום בה: המטבח המרווח והמצויד היטב עם תנורי העץ והברזל, הסלונים המרווחים וחדרי האוכל, והמרפסות הנאות המשקיפות על הגן, כולם נראים שתוכננו למגורים נוחים ופרקטיים. משפחת סרטוריו היו שוחרי אמנות, אבל לא סנטימנטליים: תנורי החרסינה הישנים והיפים הוחלפו בחימום מודרני ולא נשמרו, ומדרגות האבן העתיקות הוחלפו במדרגות עץ נוחות יותר.

אנה סרטוריו נישאה בגיל 46 לסלבטורה סגרה, מדינאי מקומי וסנטור איטלקי בן למשפחת סגרה הידועה כאחת החשובות בקהילה היהודית של איטליה. סלבטורה נטבל לנצרות, והפך לאחד מתומכיו הנלהבים של מוסוליני. בשנת 1938, מוסוליני הגיע לטריאסטה, ושם, בנוכחותו של סלבטורה סגרה, הצהיר על חוקי הגזע האיטלקים, ששללו גם את זכויותיו של סלבטורה בתור נצר למשפחה יהודי גם אם המיר דתו. למרות נאמנותו החזקה לפאשיזם, הוא לא הצליח לקבל תעודת אישור של 'יהודי ארי', ונושל ממעמדו הפוליטי. אך בתום המלחמה הוא שוב חזר לכהן כסנטור למרות עברו הפאשיסטי. היום, הוא זכור בעיקר כתומך נלהב באיחוד טריאסטה ואיטליה. אחרי המלחמה ומותה של אשתו אנה, הוא המשיך לגור בוילה שלה עד מותו בשנת 1949, ולצידו גרו בוילה חיילים איטלקים. בהיסטוריה של הוילה, הוא מוזכר רק בקצרה – אחרי הכל הוא היה רק החתן של היורשת. אבל דמותו מרחפת מעל המקום, בניגוד היסטורי לבעלי הבית הקודמים הוא היה פוליטיקאי ולא סוחר, פאשיסט ולא ליברל, איטלקי שהתנגד לרב הלאומיות של העיר. הוא עצמו העדיף לגור בטירה שקנה באיזור גוריציה, Castello della Spessa ואליה הזמין את האריסטוקרטים הפאשיסטים ידידיו. באינטרנט גילינו שהיום הטירה הזו היא חלק מיקב Pali, ועברה הפוליטי נשכח ונעלם. גם ההיסטוריה המפוקפקת של סגרה נשכחה, ורק העבר הרחוק של משפחת סרטוריו הסוחרים הרב תרבותיים ממשיך לעורר עניין בין מבקרי העיר טריאסטה, שמחפשים אולי השראה לחיים אירופאים שלווים ואלגנטיים.