רומא, אפריל 2025
את עקבות פיקאסו פגשנו בהרבה ממסעותינו וכתבנו עליו כאן. השבוע מצאנו סיבה לעבור בויה דל קורסו, רחוב הקניות הידוע של רומא, בו גם שוכן פאלאצו צ’יפולה (על שם הארכיטקט שבנה אותו). זה משכנו של מוזיאון דל קורסו המארח תערוכת אמנות מתחלפות. נהננו מהמעבר מהרחוב המסחרי ההומה לחללי התערוכה השקטים ודללי המבקרים.

הפעם ביקרנו בתערוכה ‘פיקאסו הזר’ , שנדדה לכאן לאחרונה ממוזיאון פאלאצו ריאלה במילנו ואשר תוצג ברומא עד חודש יוני. התערוכה מאירה באמצעות מסמכים מארכיונים, ציורים צילומים ועבודות של האמן, ממוזיאונים שונים ,פריס ברצלונה ועוד, צדדים אולי מעט יותר שבריריים בדימוי הכוחני והשובינסטי שאנחנו מכירים.

המחשבה על הצעיר האנדלוסי כמהגר, כזר, חסר שפה, חסר תמיכה או משפחה בארץ זרה, בעיר כמו פאריז, מעוררת מחשבות רלונטיות גם לימינו. אלה נושאים תמיד אקטואליים כמו זהות, לאום, גלות שורשים, אדמה ושפה.
פיקאסו הגיע לראשונה לפאריז ב1900 לביקור בתערוכה הבנלאומית. זה היה כידוע אירוע משמעותי במפנה המאה. הוא ביקר כמובן גם במוזיאון הלובר, ביקור שהוביל את הספרדי הצעיר לשוב לעיר בשנת 1904 ובצעד אמיץ להפוך אותה למקום מגוריו. ההחלטה הזו במבט עכשוי מבטאת הרבה מהאופי ההרפתקני, רדיקלי, סקרני שאנו מכירים מהביוגרפיה של פיקאסו.
צרפת אימצה את האמן לחיקה ומתיחסת אליו כאל אמן צרפתי בדיעבד. אך בזמן אמת הגישה הרשמית הייתה שונה. בשנת 1940 לאור החשש מהכיבוש הנאצי הגיש פיקאסו בקשה לאזרחות צרפתית. אך תהליך האזרחות נחסם בגלל רישום בארכיון המשטרה מ 1901 ובקשתו נדחתה. פיקאסו לא שב לבקש אזרחות צרפתית ולמעשה עד מותו בביתו בדרום צרפת היה חסר נתינות צרפתית.

הזרות כתופעה חיובית יכולה לאפשר מצב בו אדם יהנה מאפשרות של מבט מרוחק מנקודת מקום הלידה שלו. המבט הקוסמופוליטי, רב תרבותי ואולי גם ביקורתי יאפשר לו להרחיב את אופקיו ולשנות את זוית הראיה לעומת אזרח הגדל ומתחנך באופן שהאופק החוויתי שלו מוגבל על ידי מחשבה לאומית המשרטטת גבולות.

הרלונטיות של המחשבה הזו מקבלת משמעויות חדשות היום לאור הגישה הלאומנית ימנית שצומחת ברחבי העולם ומבקשת לשוב לבדל את האזרח מהאדם, ולזרוע שנאה לזר ולשונה, כאילו לא עברנו כבר תקופה כזו והבנו את המשמעות שלה.

בשנת 1937 במהלך מלחמת האזרחים בספרד התבקש פיקאסו על ידי הממשלה הרפובליקנית הספרדית להכין עבודה לביתן הספרדי בתערוכה הבנלאומית בפאריז באותו הקיץ. הוא צייר במהלך כחודשיים את העבודה גרניקה שתיארה את ההפצצות האויר של הנאצים ובני בריתם האיטלקים על הכפר גרניקה בחבל הבאסקים באביב. היצירה נדדה ברחבי העולם והיא עדות לפעולה שאפשר להגדיר אמיצה מצידו של אמן חסר אזרחות או הגנה בתקופה מסוכנת. פיקאסו נקט בעמדה ברורה כאדם, הוא בחר להיות בצד ששלל את המלחמה ואת הפתרון הצבאי על כל המשמעויות השליליות שלו. הוא בחר בסמל השלום, כמו דימויי היונה שחוזר ביצירתו באופנים שונים כמו שניתן לראות בציור ובתקופה שיצר בחימר. גם היום, הגרניקה והיונה התנתקו מההקשר הלאומי ההיסטורי שלהן והפכו לסמלים נגד דיכוי, אלימות ומלחמה ברחבי העולם, בזכות האוניברסליזם של האמנות.

חג שמח!

צילום: אילנה אפרתי