לונדון, 2025.

השבוע ביקרנו בתערוכה מרתקת בטייט מודרן בלונדון, שסוקרת את תחילתה של מהפכת האלקטרוניקה באמנות העכשווית. הטכנולוגיה החדשה, טרום האינטרנט משנות החמישים ועד השמונים, שינתה את עולם האמנות. טכניקות חדשות עניינו את היוצרים ועודדו יצירה אחרת, שונה מעולמות הציור, הפיסול והצילום. מנורות, מכונות, לייזר ומסכים עוררו באמנים חלומות על עתיד אחר, אופטימי בזכות הטכנולוגיה המתקדמת שיכולה להרחיב את מנעד האפשרויות.

התערוכה מציגה עולם טכנולוגי שנראה חדיש ומרשים רק לפני כמה עשורים, והיום נראה מיושן ועתיד, כמו כל חידוש של העת שחלפה. טלוויזיה, נורות חשמל, מכונות מהירות, אופ ארט, משחקי מחשב ודימויים ממוחשבים מככבים ביצירות המגוונות. האם המכונות הן אמנות? האם הן יכולות להחליף את האמנים וליצור משהו חדשני ומלהיב לבד, ללא התערבות האדם? האם זוהי עדיין  יצירת אמנות? השאלות האלה שנראות רלבנטיות כל כך היום, כשבינה מלאכותית יוצרת ציורים, שירים, סרטים וסיפורים לפי בקשה, עוררו מחשבה כבר לפני חמישים שנה. החידוש הטכנולוגי עצמו אינו עצם העניין, אלא השינויים שהוא מעורר בחברה ובתרבות.

הטכנולוגיות המשתנות, וביניהן כמובן הטיסה לחלל ומדע הגנום שהופיעו כחלק מהתרבות הפופולרית בשנות השישים, יצרו מעיין אוטופיה שדימיינה עתיד חדש למין האנושי הגלובלי. גם היום, השאיפה לדמיין את העתיד היא חלק חשוב מהתרבות האנושית. המחשבה האוטופית לא רק חוקרת את מה שעוד יקרה, אלא גם מציעה ביקורת מרומזת או ישירה על החברה העכשווית. גם רבים מהאמנים בתערוכה ראו בחזון הטכנולוגי העתידי הזדמנות לחשוב באופן ביקורתי על עולם האמנות של תקופתם. בלונדון, הרעיונות האלה היו חזקים במיוחד כמחאה על תרבות הצנע של תאצ'ר, ועל השמרנות החברתית. אולי גם אלה מסרים שיכולים להדהד בחברה של ימינו  בה הטכנולוגיות התקדמו אבל האתגרים נותרו מהותיים כשהיו.