יפן, נובמבר 2024
הרכבת משדה התעופה שקטה ומדויקת. הכורסאות מרופדות בבד קטיפה ווילונות בד מרככים את האור החודר מהחלונות. הנוסעים בקרונות שלווים, לא נשמעות שיחות בטלפונים ניידים, מדי פעם נשמע כרוז ביפנית ובאנגלית המכריז על שם התחנה הקרובה. על הרציפים עומדים עובדי הרכבת לבושים במדים ובידם מוט אותו הם מניפים כדי לאשר לרכבת להמשיך אחרי העצירה, המחזה הפשוט הזה כמו לקוח מסרט השייך לזמן אחר. כידוע במקומותינו לא רואים כבר עובדים, וגם השקט במהלך הנסיעה הוא זכרון רחוק.

הנופים החולפים בחלונות אפרוריים, הבנייה צפופה ונמוכה. עומס של חוטי חשמל צפופים בולט בכיעורו וסביב הבתים אין גינות. מעט עצים מנקדים את נוף הפרוורים האורבני הצחיח, ניגוד מוחלט לגני המקדשים ההיסטוריים, הירוקים והמוקפדים. כאילו שאין שום קשר תרבותי בין החיים היום יומיים הפשוטים לבין התרבות המפוארת של הגנים המטופחים ויופיים המדיטטיבי.

המוניות הממתינות לאסוף את נוסעי הרכבת זכורות לנו מהביקור הקודם כאן לפני שלושים ושש שנים. כאילו הזמן עמד מלכת, הכסאות עדיין מכוסים בבד תחרה לבן , הנהג עוטה מסיכה לבנה וכפפות כותנה לבנות על ידיו. חלק מהמוניות הן מאותו הדגם המיושן הזכור לנו מפעם. גם האדיבות נותרה כשהיתה.

ההבדל המשמעותי ביותר הוא כמובן ערך החילופין של המטבע המקומי היין, לעומת מטבעות כמו הדולר והיורו. בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת המטבע היפני היה בשיאו מול הדולר תופעה שייקרה מאד את הביקור ביפן ולכן המדינה לא היתה יעד עממי על מפת התיירות העולמית. במהלך שנות התשעים, ערך המטבע ירד בעקבות משבר כלכלי ונותר נמוך עד היום. המצב הכלכלי עוזר למדינה למשוך תיירים ומקשה על היפנים לנסוע לבקר במערב. תופעה מעניינת נוספת היא מגבלת השפה שנותרה כמעט כמו שהיתה: היפנים, גם צעירים שעובדים בבתי מלון, לא מדברים אנגלית. השינויי היחיד הוא שבאמצעות הטכנולוגיה המודרנית הם מתרגמים את מה שהם רוצים לומר ומראים את הטקסט באנגלית לתייר. כך הצלחנו לפעמים לנהל דיאלוג בסיסי, שגישר על תחושת הזרות המוחלטת שנזכרנו בה שוב, אחרי כמעט ארבעה עשורים.