לונדון ופירנצה, אוקטובר 2024.

אידאל היופי הנשי מעסיק מאוד את תעשיית האופנה. תשעים שישים תשעים כבר מזמן לא נחשב לפסגת השאיפות. פרסומות אופנה מעודדות את הלקוחות למצוא את היופי בכל גוף וללבוש מה שעושה טוב  אבל העיסוק בגוף הנשי לא פסק, למרות שלכאורה זה נחשב לא פוליטיקלי קורקט באקלים הציבורי הנוכחי. שתי תערוכות בהן ביקרנו לאחרונה מציגות מבט ביקורתי על אידאל הגוף הנשי, בקצוות השונים של הסקאלה. מצד אחד, תערוכת בארבי במוזיאון העיצוב בלונדון חוגגת את הבובה הבלונדינית כסמל לשחרור האישה, שיכולה להגשים את כל חלומותיה האישיים והמקצועיים בעולם הקפיטליסטי הצרכני. התערוכה השטופה בורוד זוהר מציגה את בארבי כאלמנט עיצובי וחברתי. אין פה אולי חידוש גדול בהשוואה לתערוכות דומות בעבר. שוב התערוכה מציגה מבחר בובות מיצג, את הבגדים והבתים שלהן, ומסבירה איך הן מסמלות שינויים בתפיסת הבובה כמוצר עיצובי לילדים ואספנים כאחד.

התערוכה השניה נראית כתמונת המראה של תערוכת הבארבי העליזה. זו רטרוספקטיבה של האמנית הצרפתיה לואיז בורז'ואה, שהקדישה את המחקר האמנותי שלה לחווית החיים הנשית, לרוב דרך הטראומות האישיות והמשפחתיות שלה. גם פה מופיע גוף האישה כאידאל, אך הפעם זה אידאל של אמהות, שמגדירה את הגוף הנשי ואת האופן שבו נשים חוות את העולם. בורז'ואה יצרה בובות בד ורודות, חסרות פנים, שונות כל כך מהבארבי המוכרת אך גם דומות לה כייצוג מוקטן של אישה מדומיינת. בניגוד לבארבי, שאין לה איברי מין וחווית האימהות לא מהותית בעולמה, הבובות של בורז'ואה סובבות סביב האימהות. האיורים המופשטים מציגים את הגוף הנשי בהריון, בהנקה, ביחסים אינטימיים, כל אותם דברים שבארבי לא עושה אף פעם.

בארבי כמובן לא נגעה בסוגיות המורכבות שבורז'ואה מנסה לפענח, בטראומות משפחתיות, ביחסים בין הורים וילדים (אין לה ממש אמא או ילדים). היא יצרה מודל נשי סטרילי לדורות של ילדות. הבובות אמנם הרחיבו את מנעד השאיפות המקצועיות שלהן, והתערוכה עוקבת אחרי השינויים, אך אין מקום להתלבטויות, קשיים ואמביוולנטיות שמאפיינת את העבודות של בורז'ואה. בלי קמטים, צער או חרטה, בארבי אינה אישה משוחררת  אלא מנותקת.

למרות ההבדלים המהותיים בין נקודות המבט של שתי התערוכות, מצאנו בהן דווקא מן המשותף. הגופים הנשיים, החזה והבטן, הצדודית הנשית המסוגננת נוכחים מאוד בעולם האופנה. מעצבי אופנה כל הזמן מתעסקים בשאלות האם הגוף הוא מגבלה או דווקא שחרור, אלמנט שולי או מרכזי בקיום של בני האדם, ומנסים ליצור מחדש את צללית הגוף בכל עונה. התערוכות מציגות מבטים מעניינים ועוצמתיים על הגוף הנשי, ומעוררים מחשבה מחודשת על ההשפעה שלו על עולם הרעיונות, העיצוב והחברה.