לונדון, ספטמבר 2024.

השבוע אנחנו חוזרות לתערוכה שראינו בלונדון בקיץ, בגלריית הסרפנטיין. בשבוע שעבר כתבנו על העניין הרב שזוכה לו ג'ודי שיקגו אחרי שנים של התעלמות ממסדית, כי הקהל הרחב החל להתעניין במסרים הפמיניסטיים שלה. הפעם, האמן המציג אינו נשכח או שולי, אלא דווקא דמות שזכתה להרבה הכרה ממסדית באנגליה דווקא בזכות המסרים הביקורתיים שלו נגד הממסד. Yinka Shonibare CBE, יינקה שוניבארה זכה לתואר אצולה מטעם המלכה, ולתערוכות רבות במקומות הנחשבים ביותר.

שוניבארה נולד בלונדון אך בילדותו עבר עם הוריו לניגריה, שם אביו עבד כמשפטן. כשחזר לאנגליה ללמוד בתיכןן, הוא חלה במחלה ניוונית שהותירה אותו נכה. הוא למד אמנות באוניברסיטה והפך לחלק מתנועת האמנים הבריטים הצעירים של שנות התשעים.

בעינינו האמנות שלו מעניינת במיוחד כי הוא עושה שימוש נרחב ומקורי בטקסטיל אפריקאי להביא מחאה נגד תרבות הקולוניאליזם שעדיין קיימת במרחב הציבורי באנגליה. בסרפנטיין הוא הציג כמה מיצבים מעוררי מחשבה. הראשון הוא ספריה רחבת ידיים שכיסתה את קירותיו של חדר שלם. כל הספרים בה עוסקים בנושאי מלחמה קולוניאלית, או הסכמי שלום שסיימו מלחמות, ונעטפו בבדים בדפוסים צבעוניים שמזכירים את המסורות האפריקאיות. כך האמן מזמין את האפריקאים לנכס לעצמם את ההיסטוריה שלהם, שנכתבה דורות רבים דרך נקודת מבטם של הכובשים האירופאים, והתמקדה במלחמות הכיבוש שלהם.

חדר אחר בתערוכה הציג פסלים של פוליטיקאים אירופאים חשובים בתולדות האימפריאליזם, וביניהם כמובן צ'רצ'יל, המלכה ויקטוריה, וגם לורד קירשנר מושל דרום אפריקה. הפסלים, של דמויות המוכרות לכולנו מכיכרות בחוצות לונדון, נעטפו בבדים בדוגמאות אפריקאיות שעוצבו בסגנון בגדים מהמאה ה-18. את הבדים, שהם למעשה כותנה הולנדית מודפסת, שוניבארה קונה בעצמו בשוק בריקסטון בלונדון. לונדונים ממוצא אפריקאים קונים את הבדים ומשתמשים בהם לעיצוב בגדים, אבל כמובן הבדים אינם באמת אפריקאים אותנטיים, אלא המצאה אירופאית. אלה בדים בהשראת דפוס באטיק אינדונזי, ומקורם במפעלים בהולנד או מנצ'סטר. משם האימפריה הבריטית יבאה אותם למערב אפריקה, שם הבדים הפכו ללבוש נפוץ ואהוב. האמן דווקא נמשך לפרדוקס הזה, ונהנה מהמתח שבין הציפייה לתרבות אפריקאית אמיתית ואותנטית, והמציאות של עולם הטקסטיל בעידן הקפיטליסטי הגלובלי.

החלק האחרון בתערוכה הוא מעין עיר קטנה, עשויה מדגמים שחורים של בתים מוארים בגוון חם. המיצב ששמו עיר מקלט מייצג בתים שמשמשים מקלט לפליטים ומהגרים שמחפשים הגנה. התערוכה מציגה מחשבה מורכבת על היחסים בין אירופה לאפריקה, בחיפוש אחר זהות אותנטית. שוניבארה יודע למשוך את הקהל כי הוא מביע רעיונות ביקורתיים פוסטקולוניאליסטיים שמהדהדים את רוח התקופה, אבל יחד עם זאת, מזכיר למבקרים שיחסי הכוחות בין אירופה ואפריקה אינם תמיד צפויים, והחיפוש אחר זהות מקומית אותנטית ומובהקת שגוי מיסודו.

אפשר להבין את הפופולריות הגדולה של שוניבארה בתקופה בה הקולוניאליזם הפך למטרה לביקורת פוליטית, היסטורית ומוסרית. אך הכוח של האמנות שלו נובע דווקא מהיכולת שלו להראות שהדברים מורכבים יותר ממה שנראה במבט ראשון.