לונדון, ספטמבר 2024.

חופשת הקיץ הסתיימה, אוויר הסתיו כבר הביא גשמים חדשים, וגם רעיונות חדשים. בתערוכה בלונדון של האמנית האמריקאית ג'ודי שיקגו (שנולדה בשיקגו למשפחת כהן אבל אימצה את שם העיר כפסבדונים), ראינו שטיח רקום ועליו השאלה: ומה אם נשים ישלטו בעולם? האמנית בת ה-85, ששערה צבוע סגול ובגדיה זוהרים ובוהקים, יצרה סדרת שטיחים רקומים בשאלות פרובוקטיביות ובנאליות כאחד: האם העולם יראה אחרת אם הנהגתו תהיה בידי נשים ולא גברים? האם יהיה רכוש פרטי? האם כדור הארץ יהיה מוגן? האם נשים מבוגרות יקבלו יחס מיוחד כמנהיגות השבט? האם אלוהים הוא בעצם אלוהימה?

כל השאלות האלה העסיקו וממשיכות להעסיק את שיקגו, ולמרות שנראה שאין בהן חידוש לעומת הפמיניסטיות המוכרות של המאה שעברה, העובדה שעדיין גברים הם ברובם מנהיגי העולם מעלה שאלות על האלטרנטיבה. במידה מסוימת, יש מי שיגידו שגם מנהיגות נשים מעוררות אכזבה עמוקה: המיליטריזם של הילרי קלינטון, וחדלות האישים של מירי רגב לא ממש מכריזות על עידן חדש בפוליטיקה. אך שיקגו חושבת שמה שחסר זה מסה קריטית של נשים מנהיגות שרוצות לנפץ את הפטריארכיה על מימדיה ההרסניים, ולא רק לפעול בתוכה באופן אינטרסנטי. שיקגו עצמה זכתה ליחס נלהב מקהילת האופנה, ובית האופנה דיור אימצו אותה כאמנית הבית. היא יצרה עבורם סדרת שטיחי ענק, שהוצגו בשבוע האופנה בפאריז לפני כמה שנים. למעשה, היא לא יצרה אלא רק עיצבה אותם. הייצור נעשה בבית מלאכה של דיור בהודו, שם צעירות חסרות השכלה מקבלות שיעורי ריקמה והופכות לבעלות מקצוע מבוקש. רקמה היא בהודו מקצוע השמור לגברים, וידע שעובר לרוב מאב לבן. לכן בית הספר הזה מצא נישה חשובה, ומעניק לא רק הזדמנות לנשים צעירות שאין להן יכולת לממן את עצמן אחרת, אלא גם שובר מוסכמות לגבי מי יכול לעסוק בעבודות יצירתיות חשובות כאלה. כמובן שבנוסף לאמנות ולאקטיביזם, שיקגו עיצבה לדיור גם תיק יד.

שיקגו עצמה הופתעה מרמת ההתלהבות שהיצירות שלה מעוררות עתה. נראה שסוף סוף בגיל 85 הגיע יומה לפרוח ולקבל הכרה. התערוכה בסרפנטיין מסכמת פעילות של חיים שלמים, אבל גם מציעה אינטרפרטציה עכשווית לכל מה שהיא יצרה מאז שהייתה סטודנטית לאמנות בשנות השישים. בראיון לגארדיאן היא מספרת שאוצר התערוכה בא לבקר אותה בביתה והיא הראתה לו שם כתב יד שכתבה בשנות השבעים ומעולם לא התפרסם. בעיניו, זה היה החזון התיאורטי שמאחורי היצירה שלה, והוא החליט להוציאו לאור כספר. סוף סוף, היא הרגישה שהעולם מוכן לקבל את הרעיונות שלה.

התערוכה עצמה מעניינת, כמבט אישי מאוד על התפתחות המחשבה הפמיניסטית. שיקגו מתעסקת הרבה בטקסטיל, אבל לרוב לא יוצרת בו בעצמה אלא מעצבת רקמות שאחרים מבצעים. היא מתמקדת בציור גרפי, שנדמה לעיתים כאיור לרעיונות הפילוסופיים שלה. ההצלחה הגדולה שלה עכשיו מעניינת במיוחד: אולי העולם מוכן לקבל רעיונות פילוסופיים יותר, ואולי גם האישיות התוססת והצבעונית שלה מתאימה לעידן העכשווי שדורש מהאמנים רמה גבוהה יותר של נראות. מעניין גם המפגש בין שיקגו לאנסלם קיפר, שביקר בתערוכה שלה בניו יורק ואמר (לפי הראיון עם שיקגו בגארדיאן), שג'ודי עשתה כל מה שרצתה בקריירה שלה, ואילו הוא חזר שוב ושוב על אותם דברים. גם אנחנו התרשמנו באופן דומה מהיצירות של שני האמנים שראינו לאחרונה בפירנצה ובלונדון. היצירות של שיקגו אישיות מאוד, כמעט כמו יומן פרטי, מפתיעות ומשתנות. גם אם לא הכל נראה תמיד חדש ומקורי, אין ספק שהיא עשתה תמיד רק מה שרצתה, וגם זה הרבה מאוד.