איטליה, יולי 2024
מחצית יולי, החום שובר שיאים, ועונת התיירות בשיאה. מיליוני אנשים עוזבים את בתיהם ויוצאים לחופשות , אחרי שבחרו את היעד המועדף עליהם (לעיתים קרובות על פי המלצות משפיענים או תמונות מזמינות שעולות ברשתות החברתיות).
בעבר, בחודשי שיא החום הערים הגדולות באירופה היו מתרוקנות מתושביהן שיצאו לנפוש בהרים או בחופי הים עד יעבור החום. הם היו סוגרים את הבתים ושבים בספטמבר כאשר הלילות מתארכים ושעות החום נעשות נסבלות וקצרות יותר.

עם עליית האינטרנט גם התיירות שינתה פניה ותיירות אורבנית הפכה לאטרקטיבית. מאז סוף שנות השמונים של המאה הקודמת הערים מציעות גם בקיץ אטרקציות תיירותיות. המלונות הצטיידו במזגנים, ותערוכות גדולות מתוכננות לקיץ כדי למשוך את הקהל לבקר במוזאונים. גם עליית תרבות השופינג מעודדת קהלים לשוטט בחנויות מותגי אופנה מהירה וספורט למרות שמדובר באותם מותגים שהתייר מכיר מהבית.
שיאי החום נשברים מדי חודש בשנים האחרונות כתוצאה ממשבר האקלים. אך החום לא מרתיע את נחילי תיירי האקספרס הנחושים. מחירי הטיסות הזולים ואפשרויות הלינה באירביאנבי משכנעים מאד גם אם רק למען צילום סלפי באטרקציית תיירות מוכרת כמו מגדל אייפל בפריס או פסל דויד באקדמיה בפירנצה. כל מה שחשוב זה להוכיח "הייתי כאן".

כמו בהרבה תחומים אנו מגלים שהתחשבות באחר והתנהגות מכבדת במרחב הציבורי אינם ממש מאפיינים של התייר המודרני. בפירנצה התחילו קמפיין באנגלית כדי לחנך את התיירים להתחשב בתושבים הקבועים של העיר. ערים רבות נתקלות בהתנהגות לא מוכרת כמו קפיצה למזרקות עתיקות ברומא למטרת התרעננות או קפיצה לתעלות בונציה. גם חיסול ארוחת צהרים בקרטון פיצה ושתיית בירה על מדרגות אתרים היסטוריים הפכו להרגל מזיק ומלכלך, ולכן היום באיטליה זה מנוגד לחוק. ערים רבות משנות פניהן תחת נטל התיירים, מחירי השכירות של דירות עולים כאשר בעליהן מעדיפים להשכיר לפי לילה מאשר לטווח ארוך. תושבים רבים עוזבים את מרכזי הערים ההיסטוריות המוצפות תיירים יום ולילה. מסעדות משנות את התפריט כדי להתאים לביקוש של התייר מהסוג החדש. במקום אוכל מקומי ואיכותי שמחירו בהתאם, או אוכל יצירתי ומעניין, התיירים מקבלים תפריט בנאלי של המאכלים שנחשבים מקומיים לפי דעת העולם, או מזמינים המבורגר, צ'יפס וקולה לפי תפריט בינלאומי.

הפרדוקס הוא שהתיירים טסים למקום אחר ומחפשים מסעדה לא תיירותית או סתם שיחה עם בן המקום אבל התמהיל הוא גלובלי. בכל עיר התייר מרגיש ממש כמו בעיר שמוכרת מהבית.
דרך ארוכה עברה התיירות מסוף מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה רק העשירים ומעמדות ביניים גבוהים הרשו לעצמם לצאת לחופשות. בשנות השישים הושקו קמפיינים מפתים שנועדו למשוך תיירים לערים כמו ונציה, פריז או מדריד. התיירות לאתרים היסטוריים הפכה לענף שתרם לצמיחת הכלכלה. היום אנו עדים למחזות הזויים כמו שראינו השבוע בחדשות, כשתושבי ברצלונה (עיר מנומנמת עד שנות התשעים של המאה הקודמת והיום מארחת 30 מליון תיירים בשנה) התאחדו ויצאו להפגין ברחובות מול אתרים בהם נוהגים התיירים לבקר. הם הצטיידו באקדחי צעצוע המכילים מים והשפריצו על התיירים שישבו בבתי קפה בפעולה מעט אלימה וצעקו ״לכו הביתה״.

לא רק בירות אירופה סובלות מתופעת היפר התיירות. גם יפן, הר האוורסט, אתונה, הרבה אתרים נוספים. גם ההיבט האקולוגי לא נפקד, כמו עודף הטיסות. ויסות התיירות היא בעיה בעוד פריס לדוגמא סובלת מעודף תיירות ,ערים אחרות בצרפת סובלות מהעדר תיירות. ריבוי הטיסות כתוצאה מתיירות לאו קוסט הוא גורם משמעותי בפליטות הפחמן המייצר את אפקט החממה. ללא ספק כוחות השוק וכלכלה נאו ליברלית הם רעיונות יפים אבל היד הנעלמה שתעשה קצת סדר חסרה.
אנחנו כאן במסעות בגארדרובה שינינו כמו שאתן קוראות את יעדי הנסיעות שלנו. אנחנו טסות פחות וממליצות לקוראינו לחפש את המקומות הפחות מפורסמים ואולי גם כאלו ליד הבית. ללא ספק יש להם הרבה מה להציע ואולי גם מעט ״אותנטיות״ אם עדיין קיימת בעולם שבו הכל כבר התגלה.