ויארג'ו פברואר 2024.

ימי החורף הקצרים והקרים הם הזמן המתאים להשתעשע. האפלה מעוררת רצון לצחוק, לבלות ביחד, לשתות יין חם ולאכול מאכלים חמים ומתוקים. לא סתם הקרנבל נולד כמסורת חורפית, כמו פורים, הפוגה מרעננת מהקור והגשם. ביום שלישי הקרוב יחול יום הקרנבל הרשמי, אבל ברחבי איטליה כבר החלו לחגוג עם מסכות, תהלוכות, ונשפי תחפושות (כתבנו כאן). בחנויות מציעים מאכלים טיפוסיים כמו, בטוסקנה, סופגניות אורז מטוגנות ומעיין עוגיות קריספיות מטוגנות ששמן צ'נ'צי (או סמרטוטים בעגה המקומית), לצד עוגת הקרנבל של פירנצה הממולאת קרם ועליה סמל העיר מפודר באבקת סוכר.

העיר ויארג'ו, שהיתה יעד תיירותי מועדף לפני כמאה שנה, מארחת את אחד הקרנבלים הידועים באיטליה, שהוא למעשה תהלוכה בתחפושות שמזכירה את העדלאידע התל אביבית, שנזנחה מזמן. בויארג'ו, התהלוכה היא מסורת של 99 שנה, שהתחילה עם אמן עיסת נייר בשם אנטוניו ד'ארליאנו. בשנת 1925, הוא החל ביצירת דמויות ענק מעיסת נייר מיוחדת שיצר. הדמויות נגררו על עגלות בטיילת של העיר לאורך הים, לצד רקדנים וזמרים מחופשים. בניגוד אולי לחגיגות דומות בניו אורלינס או ברזיל, פה העגלות והדמויות מיוצרות מנייר עיתון ממוחזר, ודבק כמעט פרימיטיבי עשוי מים וקמח, וכך מסייעות גם לשמירה על הסביבה. בסוף התהלוכות, כל הפסלים יהרסו ויתמחזרו לקראת השנה הבאה.

רוח הקרנבל סוחפת את כל העיר הקטנה ונראה שכולם משתתפים בו, כצופים, רקדנים, או אמנים. האווירה היא מאוד מקומית, וגם התיירים שמגיעים הם רובם איטלקים מהאזור. מאז היווסדו ועד היום, הרעיון המרכזי של הקרנבל, שכל היצירות בו צריכות להיות מקומיות, נותר בעינו. בעיר יש עשרות סדנאות מתמחות שמתכוננות לקרנבל לאורך כל השנה. לכל עגלה יש נושא ודמות, שלרוב מבטאת גם מסרים חברתיים ופוליטיים ביקורתיים, בהתאם למסורת הקרנבל האירופאית.

בין הדמויות שראינו השנה היו בובת זללן ענקי במסעדה מפוארת, סלבדור דאלי חולם חלומות יצירתיים, המשוררת האיטלקית אלדה מריני שסבלה מהפרעות נפש, האדם המודרני והגאדג'ט הטכנולוגיים ששולטים בו, סוס מוקף פרחים שחוגג את הקשר הטוב לטבע, ודמות ילד שקורא ספרים וחולם על הפלגות בימים רחוקים. בין המיצגים הגדולים לא נעלמו גם חיצים פוליטיים חדים יותר, כמו דמויות פוליטיקאים איטלקיים, וביניהם ראש הממשלה ג'ורג'ה מלוני והנשיא מטרלה שמחזירים אשפת טילים, ופרודיה על קפיטליסטים עשירים שרומסים וחומסים את כספי העם.

מרחובות העיר משקיפים אלינו בתים קטנים וחביבים בסגנון ליברטי, שהיה באופנה כשגם העיר הייתה יעד נחשק. דמות של שחיינית בבגד ים של שנות השלושים, ששמה אונדינה, היא סמל העיר. ויארג'ו לא שוכחת את ימי התהילה שלה, שחלפו לפני מאה, אבל גם היום יש בה אווירה מיוחדת, של עיר קטנה שמתאחדת סביב הרפתקאה משותפת מדי שנה, ומצליחה להפיק ארוע קרנבלי מרשים ומשעשע, בקנה מידה אנושי.

צילום: אור רוזנבוים.