פירנצה, נובמבר 2023.

פלאצו סטרוצי מארח את המוזיאון לאמנות עכשווית שבמרכז פירנצה, ורבות מהתערוכות שמוצגות בו חוקרות את המתח שבין המבנה הרנסנסי ויצירות האמנות המודרניות. המתח הזה הוא מוטיב חוזר בתערוכות שראינו לאחרונה, וגם בתערוכה החדשה של אניש קאפור שנחנכה באותו יום שבת גורלי, ב 7 לאוקטובר. חלק מהתערוכה נוצר במיוחד לחלל הזה, וחלק כולל יצירות מאוסף האמן שזו הזדמנות לחזור אליהן שוב.

קאפור כבר הציג באיטליה בשנה שעברה, במסגרת הביאנלה בונציה, בתערוכה שזכתה להצלחה מסחררת. בחללים הקטנים של הארמון הונציאני הוא שפך צבע ושעווה ויצר חוויה דרמטית מאוד. פה, המיצבים פחות דחוסים, והמבקרים דלילים יותר (לפחות בשעת הבוקר במוקדמת בה ביקרנו), כך שהרושם פחות קלאוסטרופובי, אך עדיין מזמין את המתבוננת להשאב לעולמו המופשט של האמן.

קאפור נולד בהודו לאב הודי ואם יהודיה עירקית (בשנות השבעים הוא גר שנתיים בקיבוץ בארץ) ופועל כיום בלונדון ובונציה. חלק ניכר מהיצירה המוקדמת שלו הוא פרשנות חדשה לאופארט: מראות קעורות, אשליות אופטיות, צבע שחור בלתי נראה מככבים באולמות התצוגה. לצידם, בשנים האחרונות הוא התנסה במחקר הצבעים, ויצר פסלים מופשטים העשויים פיגמנטים בצבעים עזים, שנראים כמו ממתקים או אבני חן. אחת היצירות החזקות ביותר היא מעין קרון רכבת משעווה בצבע חלודה, שעומד על פסי רכבת וניכר שנע בהם דרך דלת הפלאצו העתיקה. טכנולוגיית התחבורה המודרנית של הרכבת, שקשה להתעלם מההקשרים הטרגיים שלה, מוצגת בניגוד בולט לארכיטקטורה של הארמון העתיק.

התערוכה בפירנצה נקראת "untrue, unreal", והפסלים בה מאתגרים את המבקרים לחשוב מחדש על הנחות היסוד שלהם, לבדוק האם הדברים באמת כמו שהם נראים. העוצמה הויזואלית של המוצגים דורשת חוויה מקומית, אי אפשר להעביר את התחושה בצילומים, ואולי גם בכך התערוכה מביעה ביקורת על זמננו, בהם הצילומים והמסכים מתווכים לנו את העולם, אבל לא תמיד באופן אמיתי, נכון ומדויק.

קרדיט צילומים: אילנה אפרתי.

אם הגעת עד לפה וקראת בעניין, נשמח שתשתפי את הפוסט עם חברות וחברים!