נובמבר, 2023
הטלויזיה בעלת המסך הרחב והקולנוע הביתי חיסלו במהלך העשורים האחרונים את אולמות ההקרנה העירוניים ודחקו אותם לקניונים מחוץ לעיר. בתי הקולנוע ההיסטוריים כמו בתל אביב של פעם (נזכור את קולנוע מוגרבי, סטודיו, תל אביב, פאר, גת, הוד ועוד רבים) נפלו תחת דחפורי היזמים והקבלנים. בעולם יש עדיין מי שחושב שהקולנוע והמסך הרחב עדיין לא מתו ואכן סרט שראינו לאחרונה משכנע שאולי אנו מפסידים משהו מהנוכחות החזקה של האולם החשוך והמסך הענק.
בקיץ 2023 הסתיימה באמסטרדם תערוכה שהציגה במהלך כארבעה חודשים כעשרים ושמונה עבודות מיצירות האמן ההולנדי הידוע ורמיר, שחי במאה השבע עשרה בעיר דלפט, בתקופת עידן הזהב של זרם הבארוק באמנות ההולנדית.
בתערוכה הוצגו עבודות שהגיעו ממוזאיונים מרחבי העולם בניהם לובר, פריק קולקשיין ניו יורק, וושינגטון ועוד, וכללו חלק גדול מסך היצירות של האמן שצייר בחייו הקצרים כ-34 יצירות בלבד. התערוכה היתה הצלחה גדולה והצטרפה למגה תערוכות מסוג לאונרדו בלובר או רפאל בלונדון. כרטיסים לתערוכה נמכרו מראש עד למצב שהרייכסמוזיאון Rijksmuseum עצר את המכירה כדי לאפשר למי שקנה כרטיסים להנות מצפייה נינוחה בתערוכה. מספר המבקרים שהגעו לאמסטרדם בתקופת התערוכה חצה את 600.000 איש מ-113 מדינות.
לאחרונה קראנו שעיריית אמסטרדם קיבלה החלטה לצמצמם את כמות התיירים המבקרים בעיר בעקבות עומסי תיירות. תופעת 'תיירות מהירה' שהניעה תעשיית התעופה הלאו קוסט והאייר ביאנבי הפכה לתופעה שלילית המשפיעה לרעה על חיי התושבים בערים מרכזיות ומשנה את מרקם החיים המקומי (כמו שקורה בונציה ,רומא ועוד). הניגוד בין מגה תערוכה המניעה מאות אלפי מבקרים שמעודדים המוזאונים הגדולים לבין איכות החיים בערים, מעורר מחשבה על משמעות האקלמית של תיירות בעידן משבר האקלים. כל תייר בא בבחינת 'גם אני היתי כאן, עשיתי סלפי, צילמתי העלתי בסטורי ונסעתי….'.

אולי בתגובה לעומס הזה, הבמאי David Bickerstaff העביר את התערוכה למדיום אחר. הוא ביים סרט תעודי המנציח את התערוכה ומאפשר לעוד מליוני צופים בעולם לשבת בנוחות באולם הקולנוע הקרוב לבית מבלי לצאת למסע פיסי להולנד, ובלי לייצר עוד עומס על כדור הארץ.
הסרט שנקרא ‘ורמיר התערוכה הגדולה׳ התברר כהזדמנות נפלאה לראות את העבודות של האמן ללא תורים וללא צפיפות. על מסך ענק הופיעו תקריבים איכותיים שלא ניתן לראות באולם המוזאון, ותאורים מעניינים של האוצרים ושל רסטאורים שעסקו בשיחזור העבודות בנות כארבע מאות שנים, ליוו את הצילומים.

ורמיר התמחה בציורי סצינות מחיי היום יום של מעמד הבניים בדלפט, כמו שמתארות כותרות העבודות שלו שחלקן הפכו ויראליות ומוכרות לכל ,כמו ׳נערה עם עגיל הפנינה׳, או ‘נערה קוראת מכתב מול חלון פתוח׳, או ‘גברת כותבת מכתב בנוכחות משרתת׳. הוא יצר יצירות שהן יצירות מופת של עין רגישה לאור, וקומפוזיצה פשוטה וחזקה וטקסטורות. שימוש בפאלטת צבעים עשירה אך מצומצמת כמו כחול ורמליון, (פיגמנט יקר שהופק מאבן לזולה כחולה מאפגניסטן), או אוכר לצד לבן ואדום הפך מזוהה עם ורמיר כמו גם תכשיטי הפנינים על צוארן ואוזניהם של הנשים או בדי המשי טאפטה המבריקים של השמלות והמעילים העשירים. תמיד בולטת נוכחות האור החודר מהחלון ונשפך אל תוך החדר האפלולי שבו מתרחשת סצינה פשוטה אך מסקרנת. ורמיר היה אמן שביים את הסצינות שלו ממש כמו שבמאי מודרני מביים סרט.