פירנצה, מאי 2023.

השבוע רצינו לבקר שוב בגני האירוס של פירנצה, עליהם כתבנו בשנה שעברה. הגנים פתוחים רק חודש בשנה, מסוף אפריל, ויסגרו שוב ביום שבת הקרוב. אך השנה, האביב היה גשום מתמיד. אחרי כמה ימים של חום בסוף אפריל, האירוסים ליבלבו בכחול, אבל המשך החודש היה רטוב ומעונן. אמנם לא הגיעו לפירנצה הגשמים העזים שגרמו להצפות קיצוניות מעבר להרי האפנינים, באיזור בולוניה, ובכל זאת הגשם הבריח אותנו מהגן.

לא רחוק מגני האירוס, מצאנו מחסה במוזיאון וילה ברדיני, שגם לה יש גן נרחב המתחבר לגני הבובולי (עליהם כתבנו כאן). עשרות תיירים מילאו את הגן, למרות הרוח והגשם, אבל המוזיאון עצמו היה ריק לחלוטין. כך הצלחנו לשוטט בנחת בתערוכה יוצאת דופן המציגה את העבודות של הצלמת האיטלקיה ממוצא יהודי ליזטה כרמי, שנפטרה לפני שנתיים בגיל 98. ליזטה הייתה דמות יוצאת דופן בתרבות ובאמנות האיטלקית של המאה העשרים. היא נולדה בג׳נובה למשפחה יהודית חילונית, וכמו ליליאנה סגרה (עליה כתבנו כאן), היא גורשה מבית הספר בגיל 14, כשמוסוליני העביר את חוקי הגזע האנטישמיים. שני אחיה הגדולים נשלחו לפנימיה בשוויץ, ואילו היא וההורים שלה נשארו עוד כמה שנים באיטליה, לפני שגם הם ברחו. במקום בית הספר, היא בילתה בבית לבד, ולמדה לנגן על פסנתר. היא הצטיינה בנגינה, ואחרי המלחמה הפכה לנגנית קונצרטים מפורסמת.

הכישרון המוזיקלי של ליזטה הביא אותה גם לישראל, והיא הופיעה בסדרה של קונצרטים קלאסיים ברחבי הארץ בשנות החמישים. היא סיפרה בראיונות שהיא לא הייתה מחוברת במיוחד ליהדותה מבחינה דתית, אבל הרגישה שהסבל של העם היהודי לאורך ההיסטוריה ועד השואה עורר בה רגישות רבה לסבל האנושי באופן כללי, והרגש הזה הניע את העבודות האמנותיות שלה וגם את פעילותה הפוליטית. בשנת 1960, היא רצתה להשתתף בהפגנה המונית בג׳נובה נגד הצטרפות המפלגה הפשיסטית movimento sociale italiano לממשלה, אבל המורים שלה לנגינה חששו שההפגנה תגלוש לאלימות פיזית והידים שלה עלולות להפגע. בתגובה, היא אמרה להם שאם הידים שלה חשובות יותר מהעקרונות שבליבה, היא מעדיפה לא לנגן שוב לעולם. ואכן כך היה- במחאה על הרפיסות הפוליטית של אמנים שהיא העריכה, היא פרשה מעולם המוזיקה.

המוזיקה, למרות זאת, לא נעלמה מחייה, והיא חיפשה דרכים אחרות לביטוי אמנותי. גם אח שלה, אאוג׳ניו כרמי, היה צייר והכיר לה את חבריו האמנים. יחד עם אחד מהם היא נסעה לחבל פולייה, לבקר כפר שבו הייתה בעבר קהילה יהודית. היא החליטה לקנות מצלמה לתעד את הנסיעה, וכך הפכה לצלמת.

קריירת הצילום של כרמי נמשכה רק 18 שנה, אבל היא הפיקה עבודות דרמטיות. היא תיעדה נשים במסעותיה בעולם, וגם נשים ערביות בבאר שבע ובמחנות פליטים פלשתיניים בהם ביקרה אחרי מלחמת ששת הימים (היא התנגדה לכיבוש וסרבה לחזור שוב לבקר בישראל). הצילומים שלה מדגישים עד כמה הנשים האלו דומות, למרות השוני הגיאוגרפי והתרבותי.

אחת מסדרות הצילומים המפורסמות ביותר שלה תיעדה קבוצה של טרנסווסטיטים (זה המונח בו היא השתמשה) שחיו בשכונת עוני בג׳נובה (הגטו היהודי לשעבר). ליזטה הציגה את האנשים באמפטיה וחמלה, וראתה בהם חברים שסבלו מנידוי חברתי וסטגמות קשות. בשנות השישים באיטליה, טרנסווסטיטים היו בשולי החברה – כולם ידעו על קיומם והעדיפו להתעלם מהם. חנויות ספרים סרבו למכור את ספר הצילומים שלה, בטענה שמדובר בתעוד של דמויות חולות ודוחות. למרות שבראיון איתה, בשנת 2017, ליזטה הציגה את ההתנגדות לצילומים כנחלת העבר, הדיונים העכשויים על זכויות הטרנסים מהדהדים את הסטיגמות שהיא פגשה בשנות השישים, ומוכיחים אולי שהאפלייה עוד לא נעלמה מהעולם, לא רק באיטליה אלא גם בארצות הברית ומקומות אחרים.

ליזטה סיפרה בראיון איתה שהיא חיה חמש תקופות חיים: ראשית כפסנתרנית, אחר כך כצלמת, ואז, היא פגשה יוגי הודי, בבאג׳י, והתמסרה למדיטציה ולו. היא הקימה מרכז מדיטציה בפוליה, בעיירה צ׳יסטרנינו הידועה בבתי הטרולי המסורתיים שלה. בהמשך, היא הקדישה זמן למחקר קליגרפיה סינית. בכל שלב, היא מצאה השראה ועומק, והותירה אחריה יופי ויצירה.