פריז, ינואר 2023

בעידן מדינות הלאום התרגלנו להגדיר אזרחים על פי הדרכון שהם נושאים ועל פי מקום הולדתם. זו גישה מקטלגת שמרדדת את האדם ומסווגת אנשים לפי סוג של תפישות וסטיגמות קיבוציות באופן באנלי. מדינות הלאום מתעסקות יותר ויותר בשאלה מי יכול, צריך וראוי להיות אזרח, ובינתיים מחמירות את המגבלות על המסעות והתנועה החופשית בין המדינות. אנשים רבים נאלצים להוציא ויזות ביקור או שהייה מוגבלות בזמן, שגם תלויות בגחמות של פקידים. משפחות נקרעות בין מדינות ללא יכולת ביקור, ואנשים מוותרים על חלומותיהם לראות מחוזות רחוקים, כי אין להם דרכון או אישור מתאים. האם זה היה ככה תמיד?

תערוכה חדשה ומעניינת במוזאון הלובר בפריס מספרת סיפור רב תרבותי שונה ומגוון על מסעות ששינו את העולם. באמצעות ממצאים ארכאולוגיים מוקדמים שנמצאו באיזור הגאוגרפי המרתק של מרכז אסיה, שידוע לנו במערב כ״דרך המשי״, (הביטוי הזה הומצא על ידי גאוגרף גרמני ב1877 ולא ממש היה בשימוש על ידי בני המקום). המבקר נחשף למגוון התרבויות, הדתות והשליטים שעיצבו את האיזור שהיווה גשר בין מזרח למערב, בין אסיה לאירופה, בין האוקיינוס השקט לים התיכון. בתערוכה אפשר גם להכיר את העמים הנוודים ואת אופי התושבים שישבו באיזור עד הכיבוש הרוסי במחצית המאה ה-19, שבעקבותיו נולדו מדינות הלאום כמו אוזבקיסטן, טג׳יקיסטן, קירגיסטן ועוד המוכרות לנו מהמפה המודרנית אבל זרות לחלוטין להיסטוריה בת אלפי השנים של מרכז אסיה.

התערוכה מתמקדת באוזבקיסטן, מדינה שהיא למעשה תוצר מודרני של חיבור טריטוריאלי ופוליטי בין מספר אמירויות שהיו בעבר ערי מדינה עם שליטים שונים. כיום אוזבקיסטן חווה פריחה כלכלית ותרבותית (גם בזכות העניין הגובר של סין ורוסיה במדינות מרכז אסיה). כשביקרנו שם, בשנת 2018, שמענו מאנשים מקומיים גאווה בלכידות הלאומית של מדינה שבה יותר מארבעים קבוצות אתניות שונות חיות בכפיפה אחת (עמותות זכויות אדם הראו, יחד עם זאת, שהשלטון נוקט בצעדים אגרסיביים נגד מתנגדים, עיתונאים ופעילים). המגוון האנושי והתרבותי המרתק של מרכז אסיה אינו חדש: בעבר גרו שם שבטי של נוודים, סוחרים נודדים, חקלאים ולוחמים, שמצאו במרחבי המדבר ובנאות הפוריות את ביתם. בעיקר אחרי הכיבוש המוסלמי, מרכז אסיה חווה פריחה תרבותית מרהיבה, שהתבטאה גם בכלי קרמיקה, בדים וציורי קיר שחלקם הוצגו בתערוכה. אחד הציורים שעניין אותנו במיוחד הוא ציור קיר מהמאה ה-7, תקופה בה דת האיסלאם כבר שלטה באיזור. למרות זאת, הציור מראה שגרירים של דת זרתוסטרא מגיעים לחגוג את ראש השנה (נרווז) בעיר סמרקנד, שריד למסורות דתיות קודמות, שנותרו בעיר עד ימינו.  

ההיסטוריה של המקום נוצרה על ידי אנשים שנדדו בין מקומות שונים שהיום ידועים כסין, אירן, טורקיה, הודו, בהתאם לתנאי אקלים, עבודה, מסחר ועוד.. הם דיברו שפות שונות, והאמינו באלים שונים, אך יחד הם ארגו תרבות חומרית עשירה, שרק עתה מקבלת את מלוא תשומת הלב המגיעה לה במוזיאונים בינלאומיים. היום אנשים כאלו נקראים מהגרים ומדינות הלאום המודרניות דוחות אותם או מגבילות את כניסתם. למעשה, כפי שאפשר לראות בתערוכה, זו תנועה אנושית טבעית של מעבר בין מקומות, שהובילה לצמיחה ושגשוג של תרבויות מאז ומעולם. הניגוד בין החיים הנזילים והגמישים של הנוודים – על כל הקשיים הכרוכים בהם – לבין הגישה המודרנית שמגבילה תנועה אנושית למרות שהגלובליזציה הפכה את העולם למקושר וקטן יותר (לכאורה), מעורר בנו מחשבות על העתיד. אם, כפי שהתערוכה מרמזת, הגירה ותנועה היתה הדרך הטבעית בה נוצרו והתפתחו הציווליזציות אז ומעולם, מה יעלה בגורל התרבות העכשווית הכובלת את האדם למקומו?

ממצאים טקסטליים לרוב נדירים ולכן יש לנו מעט דוגמאות מוקדמות של תרבות חומרית טקסטילית לעומת חימר, אבן, שיש, ואפילו זכוכית. מעיל מאירן עשויי בד משי שזור חוטי זהב מהמאה ה11 לספירה הוא פריט יחודי המוצג בתערוכה, בהשאלה מאוסף פרטי בלונדון, כמו גם ספרים כתובים ומאויירים ביד השאלת הספריה הלאומית פריז וביניהם ״המיליון״ של מרקו פולו, המספר על מפגשו עם שליט סין, ממוצא מונגולי, קובלאי חאן.