תל אביב, נובמבר 2022.

מעבר הסטודיו שלנו מרחוב דיזנגוף 266 לחלל החדש בדרך קיבוץ גלויות הוא נקודת ציון חשובה התוחמת שלושים וחמש שנות פעילות מרתקות שבהן נולד והתבסס המותג אילנה אפרתי. בית אופנה מקומי, עשיר ברעיונות מגוונים שחיבר בין אנשים לעיצוב, לאיכות חומרי הגלם והפך לגשר תרבותי בין איטליה לישראל. חומרי גלם מעוררי השראה הגיעו ממסורות היסטוריות של אומנים, ארטיזנים ששימרו את הידע ושכללו אותו עד לזמנינו ואיפשרו יצירת בגדים על זמניים באיכות ללא פשרות. עיצוב הבגדים המחויטים ספג השפעות מקומיות מהעיר תל אביב, האור, האקלים, חופי הים התיכון, בגדי פועלים וחלוצים, מדים, ארכיטקטורה אירופאית מקומית נשכחת (על הבאוהוס כתבנו כאן). כל אלה היו נקודת מוצא למחקר עיצובי שמחבר בין מערב למזרח.

פירוק הארגזים במהלך השבועות האחרונים זימן הפתעות ומבט מעניין בין הווה לעבר. ארכיון הוא למעשה לא רק אוסף של ׳עדויות׳ על נושא או אדם מסוים, אלא מעניק גם זווית ראיה אל מה שהאנשים שאספו את החומרים החשיבו כבעל משמעות היסטורית ראויה לשימור. הארכיון שנאסף לאיטו במהלך השנים, מפריטים מוקדמים משנת 1986 ועד היום, חושף למעשה את מה שאנחנו חשבנו שמשמעותי וחשוב לשמור ומספר את ההיסטוריה של הסטודיו מנקודת המבט שלנו, הכוללת גם רשמים ורשימות שכתבו עלינו אחרים. הוא מורכב מצילומי סטודיו של האוספים השונים, צילומי תצוגות, תערוכות אמנות, קטלוגים, קטעי עיתונות, טקסטים שלנו, גזרות קרטון, דוגמאות בדים ומודלים יחודיים, דפי גיזרה, סקיצות לתצוגות ועוד. כל השפע הזה שנאגר במהלך הזמן דרש פעולה איטית של ברור וסיווג מחודש על פי שנים ונושאים.

העיון בחומרים פורש יריעה רחבה של יצירה מתמשכת בעידן יחודי שבו עולם האופנה המקומי והבינלאומי חוו שינויים מהותיים מבחינה חברתית ופוליטית. לא פעם בשיחות בענייני האופנה העכשווית אנשים טוענים שככה הדברים היו תמיד, אבל זה ממש לא מדויק: 25-30 השנים האחרונות האיצו באופן חסר תקדים את הייצור של תעשיית האופנה המוכנה בכל העולם, שינו את כללי המשחק ללא היכר, וכמובן גרמו וגורמים עדיין לנזקים לטבע ולאקולוגיה באופן שאין לו תקדים בהיסטוריה האנושית.

בסוף השבוע הזה אנו עדים שוב למחול השדים שנקרא בלק פריידי שמגלם את כל השלילי בעידן הצריכה הגלובלית. כל מה שזול מתברר כיקר במונחי הרס הטבע או זכויות אדם הנרמסות תחת מכבש הייצור הדורסני של תאגידים בינלאומיים.

על רקע סוף השבוע השחור הזה בחרנו לשתף קצת חומרים מהארכיון שלנו שמגלם באיזה אופן את עידן התמימות, הימים בהם מעצב עיצב ולא העתיק. השורה האחרונה לא הייתה הכי חשובה, הייצור נעשה בסטודיו בעבודה משותפת של צוות אנשי מקצוע ישראלים ששאפו להגיע לתוצאות הטובות ביותר ולא התקיים במיילים שנשלחים מעבר לים אל יצרנים חסרי פנים במדינות עולם שלישי (שעובדים לעיתים במחנות כפייה כמו שכתבנו כאן). הימים בהם היה זמן לתהליך עיצובי איטי בו ניתן ללמוד תוך כדי ביצוע הרעיון, הימים בהם היו שני אוספים בשנה – קיץ וחורף – ולא חמישים ושתיים קולקציות שבועיות הממלאות את המדפים סחורה. חומרי הגלם היו מאד חשובים ויוצרו באירופה במפעלים היסטוריים שכיבדו את חוקי הסביבה וזכויות העובדים נשמרו. היו עשרה ואולי יותר עיתונים בישראל ובכולם היו עיתונאי אופנה שיצאו מהבית ופגשו את מושא כתיבתם. יחסי ציבור היו נדירים וכתבים עדיין כתבו על אופנה ולא על צרכנות, טרנד, או מה לבשו הסלב בחופשה.

העיון בארכיון הוביל אותנו למחשבה על קהילה. מותג איננו יצירה של מעצב כאדם בודד כמו שלעיתים נוטים להציג אלו שמתעלמים מכל האנשים הרבים שלקחו חלק בתהליך היצירה. אך האמת היא שרק בזכותם הכל התקיים. אנחנו מודות לכל מי שבזכותו קיימים התיעוד וחומרי הארכיון המספרים סיפור של עיצוב ישראלי, מסע  אנושי ותרבותי. אנו מודות לכתבים לעיתונאים שסיקרו וכתבו ולעורכים שערכו את הכתבות, לצלמים שצילמו את הבגדים, למאפרים ולמעצבי השיער, לדוגמניות, ליצרני חומרי הגלם, לצוות העובדים שלנו, לתופרות, לגזרן, למודליסטית, למי שגיהץ ולמי שתפר את הכפתורים, למוכרות, למי שעיצב את הקטלוגים ולמי שהדפיס אותם, וכמובן לכל הנשים, הלקוחות הנאמנות והתומכות שהיו איתנו לאורך הדרך, תודה, בזכותכם היגענו להישגים והפכנו לחלק מתולדות עיצוב הלבוש המקומי.