תל אביב, נובמבר, 2022

השבוע שבנו לתל אביב אחרי חודשים רבים של היעדרות. השארנו את המולת העיר העצבנית מאחור והלכנו מערבה אל הים. הים בתל אביב הוא לא ממש חלק אינטגרלי מהמרקם העירוני, אלא יותר מקום מפלט מההמולה. עכשיו, בסוף הסתיו, קהל המתרחצים מצומצם ומורכב כולו מדוברי שפות זרות, המצילים סגרו את ה״וילות״ ואת הרמקולים שלהם ויחזרו שוב באביב. תחושה קוסמופוליטית רגועה משתלטת עלינו מול אופק כחול, מים צלולים מאפשרים לראות דגים בהירים שוחים להנאתם ממש לרגלינו. כאן העיר שבה לפתע להרגיש כמו נטועה באמת לחופי הים התיכון, נכון שחסרים בתי קפה קטנים ומסבירי פנים או אולי איזה מסעדת דגים קטנה ופשוטה שבעל הבית ואשתו מפעילים בצניעות ביתית כמו ביוון, איטליה, או קפריסין. היינו שמחות לשבת באיזה סתם בית קפה קטן שבו בעל הבית כבר מכיר אותנו אחרי יומיים וזוכר שאת הקפה שלנו אנחנו אוהבות בכוס זכוכית והוא עולה יורו אחד גם ללא סבסוד של העירייה בכוסות נייר.

חזרנו לעיר והיא נדמתה לנו כמקום לא מוכר. נתיבי נסיעה שהורגלנו להם עשרות שנים סומנו לפתע כחד כיוונים, או כמיועדים לתחבורה ציבורית בלבד, המוניות אינן נוהגות לעצור יותר בכביש כהרגלן מקודם כי כולן מוזמנות באפליקציה, אוטובוסים החליפו נתיבים ותחנות עברו למקומות לא ידועים, מגוון כלי רכב כמו אופניים חשמליים קורקינטים, ואופנועים סיימו בהצלחה את השתלטותם האגרסיבית על מדרכות העיר והבריחו משם את הולכי הרגל שנושלו ממקומם הטבעי.

כל רחוב בעיר הוא אתר בנייה. פרויקטים שונים ומגוונים מתנהלים בו זמנית, מחפירות הרכבת הקלה או התחתית ועד חיזוקים ותוספות בנייה על מבנים קיימים. הרעש סימפוניה אבסורדית של כל סוגי המכשירים בו זמנית: פטישים, מקדחים, מנקי רחובות במים, מפוחי אוויר, טרקטורים ומשאיות שנעים בכבישים ועסוקים בפיזור עלים או בחפירת בורות ענק לצורך הקמת מגדלים נוספים. העיר נוסקת לשמיים, משאירה מאחור את הרחוב. הלב הפועם של כל עיר ראויה לשמה הובס במערכה. רק בתי הקפה והסופרמרקטים ממשיכים לשגשג, והחליפו את המגוון המסחרי שהיה בה פעם.

גם העולם הקולינרי המקומי תוסס ומתחדש. קראנו המלצות על מסעדות שלא הכרנו, אחת מהן קטפה סופרלטיבים מקיר לקיר והחלטנו לבקר בה לארוחת צהרים. עשינו את דרכנו בין אתרי בנייה ומרכזים מסחריים ממוזגים ושוממים, בדרך חתחתים לא מסומנת אל המסעדה, שנראתה מהוהה למרות שנפתחה לא מכבר. החלל הקטן והצפוף היה עמוס שולחנות קרובים זה לזה, ערוכים ללא מפות וללא סכינים, והמלצרים פילסו דרכם ביניהם עם מגשים קטנים עמוסי צלחות גדולות. למותר לציין שבתל אביב המלצרות אינה מקצוע אלא עבודה זמנית ולכן אולי חלפה חצי שעה עד לבואו של בקבוק מים לא קר אל השולחן, שהמלצר שלף למול עינינו ממארז שישייה שהגיע מהמחסן. בינתיים כירסמנו קרקר שהגיע כמתאבן, שנשבר לחתיכות למגע האצבע. ניסינו לדוג חתיכות קרקר מתוך קופסת העץ בה הוגש אך הן נעלמו בין גרגרי האורז השחור, שמילאו את הקופסא לדקורציה. כל אחד מהסועדים בשולחן קיבל את מנותיו בעת שונה, וסעד למעשה לבדו מול עיניהם הכלות של חבריו. אולי העיכובים נועדו להסתיר את העובדה ששתי מנות עיקריות שונות הגיעו עם תוספת זהה, כי ככל הנראה לפי השף ריזוטו פריקי הוא התוספת האולטימטיבית והאוניברסלית. אחרי שדגמנו מגדנות לקינוח ושתינו קפה בקערות חימר, חזרנו אל מרכז הקניות ואתר הבנייה בדרכנו הביתה, ותהינו אילו מסקנות עלינו לדלות מהאירוע המשונה שהיה ארוחת הצהרים במסעדת שף נחשבת ויוקרתית, שמבקרי אוכל הכתירו כטובה ביותר בעיר. 

השמש ליטפה אותנו כשצעדנו במורד הרחוב והזכירה לנו כמה נעים לבלות בתל אביב בנובמבר, כשמזג האוויר מזמין ללבוש ז׳קט כותנה קליל מעל חולצה מכופתרת, ולטייל ברחובות צדדיים ושקטים. קרני השמש אחר הצהרים מאירות את הרחובות באור רך וסלחני יותר, שמלווה אותנו בדרך הביתה.