אוקטובר  2022 

השבוע התמנתה בפעם הראשונה אשה לתפקיד ראש ממשלת איטליה. בראש קואליציה של מפלגות מרכז ימין עומדת ג׳ורג׳ה מלוני אשר בנתה בסבלנות את כוחה הפוליטי במפלגה שהקימה בשנת 2012. אם עד לפני כמה שנים היא הייתה זוכה במקרה הטוב לחמישה אחוזי תמיכה, עתה מפלגתה, ״האחים של איטליה״ קיבלה את מירב הקולות וכך זכתה ל׳בונוס׳ שהפך אותה למפלגת הרוב בפרלמנט. המפלגה, ששורשיה נטועים רחוק בעידן הפשיסטי, היא הגדולה בממשלה שהושבעה השבוע, בצירוף מקרים היסטורי (וגם מטריד), כשאיטליה מציינת מאה שנים למצעד לרומא, באוקטובר 1922, מועד המסמל את עלייתו לשלטון של מוסוליני והשתלטות הפשיזם על איטליה.

מלוני מעוררת דעות מנוגדות. יש כאלו שחשים גאווה על כך שאישה הגיעה לתפקיד החשוב ביותר בהיררכיה הפוליטית האיטלקית ושברה את ״תקרת הזכוכית״ בעצם היותה אישה. אחרים, ובהן גם נשות שמאל איטלקיות, האשימו את מלוני השמרנית בפגיעה במעמד האישה, כי היא תומכת בהגבלת הזכות להפלה וזכויות קהילת הלהטב״ק באיטליה (שגם כך מצומצמות למדי). רבים אחרים, וביניהם מנהיגים בינלאומיים, מוטרדים מהקרבה הפוליטית בין מלוני למנהיגים  ימניים קיצוניים אחים כמו אורבן ההונגרי, ומפלגות ימין קיצוני בארצות הברית. אך כפי שהוכיחו הבריטים, שלוש הנשים שכיהנו בממלכה כראשות ממשלה (מרגרט תאצ׳ר, תרזה מיי ולאחרונה ליז טראס), גם נשים יכולות להיות מנהיגות ימניות שמרניות וקיצוניות. למרות הכהונה קצרת הימים של טראס, גם ממשלתה קידמה מצע לאומני ושמרני. מלוני חולקת רעיונות דומים מבחינה חברתית, אבל טוענת שמקדמת את העסקים הקטנים והתעשייה ולא את בעלי ההון: היא טוענת שהיא עובדת בעד האיטלקים מן הישוב, כי גם היא מרקע עממי דומה, בת למשפחה חד הורית מרומא. 

המחשבה על ניצחון של דמות נשית במפלגות ימין מצ׳ואיסטיות הוא, אם כך, לא בהכרח קריאה לשינוי חברתי פמיניסטי, אבל מלוני עצמה טוענת שהיא סמל לנשיות חדשה. היא מתעקשת לא לפנות אליה בתואר נקבה בפניות רשמיות (il presidente  ולא la presidente) ומתנגדת לרעיון שדרוש שינוי חברתי (או לשוני) כדי שנשים יצליחו להתקדם בחברה. לדעתה, הכל תלוי באישה האינדיבידואלית, ביכולותיה ובשאיפותיה. במדינה כמו איטליה בה עדיין מקובל להזמין נשים יפות לקשט תוכניות טוק שאו בטלויזיה (או שמסתפקים בפאנלים של גברים בלבד), מלוני מתעקשת לא לבדל את עצמה כאישה אלא להתנהג כמו כל האחרים, הגברים. עד שדעותיה יתבררו הלכה למעשה, נותר לעקוב אחרי המחוות הקטנות שמלוני כבר משתמשת בהן כדי לקדם את האג׳נדה שלה. השבוע היא הגיעה לארמון הנשיא במכונית פיאט 500 לבנה, שנחשבת פשוטה ואף עממית באיטליה. בטקס העברת ראשי הממשלה בפאלצו קיג’י היא לבשה חליפת מכנסיים מחויטת שחורה וחולצה לבנה עם נעליים גבריות שטוחות של בית האופנה של ג׳ורג׳יו ארמני ששידרו נוחות וביטחון לצד תמיכה באופנה האיטלקית. היא גם החליפה את מכונית השרד של ראשי הממשלה מאאודי מתוצרת גרמניה, לאלפא רומיאו ג’וליה שעדיין מיוצרת באיטליה, ברוח העדפת התעשייה המקומית והמותג ‘מייד אין איטלי’, רעיון שהמציא לא אחר מאשר מוסוליני.

אמנם קשה לשפוט עדיין את המדיניות של מלוני שרק נכנסה לתפקידה, אבל חלק מהמינויים שלה כבר עוררו סערה. ליושבי ראש שני בתי הפרלמנט האיטלקי מונו פוליטיקאים ימניים קיצוניים, איגנציו לה רוסה (ששמו השני בניטו), ולורנצו פונטנה הקתולי השמרן. אך במחווה סמלית היסטורית נוספת מונתה סנאטורית הכבוד לילאנה סגרה, ניצולת שואה בת תשעים וארבע לנשיאת הפרלמנט האיטלקי ליום אחד, בו הושבעה הממשלה. התפקיד הזה שמור לחבר הפרלמנט הקשיש ביותר, אך זה לא יכל למלא את תפקידו מסיבות בריאותיות והעביר את המינוי לסגרה. היא נאמה בהתרגשות על תהפוכות הגורל שהועיד לה את התפקיד הזה היום במקדש הדמוקרטי של הרפובליקה, היא שהייתה נערה צעירה שאיבדה את משפחתה ונעוריה במחנה השמדה בעקבות חוקי הגזע הפשיסטים שהוציאו את אזרחי איטליה היהודים מחוץ לחוק והפקירו אותם לזוועות השלטון הנאצי. המחווה לסגרה הייתה מתבקשת אולי, מול האשמות נגד הממשלה בקיצוניות ופאשיזם, ונותרה כתזכורת לתהפוכות הטרגיות שעלולות להתרחש כאשר הפוליטיקה מאבדת את מוסריותה ואנושיותה.