ונציה, אוקטובר 2022.

גם השבוע ביקרנו בונציה. מזג האויר החם באוקטובר ממשיך להיות אטרקטיבי למשוטטים בגני הביאנלה. אור נפלא של סתיו מציף את הגנים וחודר אל הביתנים ומעניק ליצירות האמנות זוהר רך ונעים שונה מאור הקיץ הבוהק.

כמה מביתני המדינות המפוזרים בגנים משכו את תשומת ליבנו באופן מיוחד ובחרנו להתמקד בהם הפעם כמו הביתן הגרמני והאמריקאי. בשתי התערוכות אמניות ערכו שינוי במבנה הביתן עצמו, ושתיהן חוקרות באופן מעניין את ההיסטוריה והיסודות של התרבות הלאומית שלהן, במבט ביקורתי ומרענן.

אכסנדרת עמודים גבוהים מסמנת את הכניסה לביתן הגרמני, מבנה רחב ידיים בעל תקרה גבוהה במיוחד. החלונות הסמוכים לתקרה שופכים אור סתיו נעים אל החלל הריק שהפך להיות היצירה עצמה ולא החלל המכיל את היצירה כמקובל.

האמנית maria eichhorn חופרת ביסודות וכמו מבקשת לחשוף את מה שמטויח.

נחשפו קורות הבטון העליונים המחזקים את המבנה וקטעים מלבני הטרה קוטה האדומים מהן עשויים הקירות המטויחים בלבן, גם ריצפת הביתן נחפרה ונחשפו יסודות המבנה כמו ארכיאולוגיה של מבנים מהעת העתיקה. הביתן הזה נבנה בשנת 1909 כביתן באוואריה והורחב על ידי השלטון הנאצי בשנות השלושים של המאה הקודמת. העבודה מהדהדת את יסודות ההיסטוריה של יצוג המדינה והשלטון בשדה האמנות, וחוקרת את המקום של הזיכרון הקולקטיבי בייצוג האמנות. הסימבוליות ההיסטורית עוררה בנו גם מחשבה בין שם הרציף של גני הביאנלה שנקרא רציף הפרטיג׳נים לבין המבנה של הביתן הגרמני שהורחב ע״י השילטון הנאצי בסגנון המזוהה עם הארכיטקטורה של העידן הפאשיסטי, ועם נוכחות שאר הביתנים הלאומיים של שאר המדינות. כל מבנה אינו רק אכסדרה של אמנות אלא ייצוג לאומי, שאי אפשר להתנתק ממנו, ואולי, לפי האמנית, אסור.

בפעולה זו של חשיפת יסודות המבנה וסימני ההרחבה ההיסטוריים משנת 1938, האמנית התחילה מחקר רחב יריעה בשיתוף פעולה עם המכון להיסטוריה של הרזיסטנצה (ההתנגדות לפאשיזם ונאציזם) בונציה, ומתחקה אחרי מקומות אנטיפשיסטיים בעיר, וגם אחרי אתרים מהם נשלחה הקהילה היהודית של ונציה למחנות ההשמדה, המצויים ברחבי העיר.

הביתן של ארצות הברית נבנה בשנת 1930 ועוצב על ידי william adams chester holmes בזמן עליית הפשיזם והאנטישמיות באירופה. הביתן נבנה בהשראת הארכיטקטורה של andrea palladio שמבנים בעיצובו ניתן לראות בונציה. גם כאן בזכות המייצב שהאמנית יצרה המשנה את חזות המבנה, ניתן להתייחס אליו כאל פסל המעוצב מחדש בהשראת מבנה אפריקאי, ומעורר מחשבה בין היתר על ההיסטוריה של הארכיטקטורה.

המייצב שמשנה את חזות המבנה המקורית, מהדהד תערוכה היסטורית על קולוניאליזם בינלאומי בפאריס של 1931 שהתרחשה בזמן שהקולניאליזם היה נוכח עדיין בעולם, ונעשה בהשראת עיצוב הביתן של בלגיה-קונגו.

Simone leigh אמנית ואינטלקטואלית אפרו אמריקאית עוסקת בשני העשורים האחרונים בדמות האשה השחורה. היא יצרה גוף עבודות בפיסול, וידאו, ומיצב באמצעות חומרים מגוונים הקשורים עם מסורות אמנותיות אפריקאיות ומחוברות לגולה האפריקאית. עבודתה יוצרת מחווה לגוף האשה השחורה.

הפסלים המוצגים בביתן מרשימים בנוכחותם ונוצרו כולם בשנת 2022. הם מושפעים מריטואליים וטקסים אפריקאים ספיריטואליים, צילומים היסטוריים כמו הכובסת מג׳מייקה בפסל שנקרא last garment עשויים מחומרים מגוונים כמו יציקות ברונזה, חימר ורפייה, וצבועים חלקם בצבעים בוהקים.