ונציה, אוקטובר 2022

הסתיו כבר הגיע, אבל תיירות הקיץ הונציאנית נראית עדיין בשיאה. קבוצות גדולות של תיירים מכל העולם, מצרפת ועד הרפובליקה הדומניקנית, ממלאות את הכיכרות והסמטאות הצרות. כולם רוצים להצטלם על הגשרים והגונדולות, לתפוס את הרגע של האושר שמעוררת בהם ונציה, או סתם לתעד למזכרת את הטיול המיוחל. 

גם בארסנל, מחסני ספינות המלחמה העתיקים שהפכו לאולמות תצוגה של תערוכת הביאנלה, האווירה הייתה שוקקת ומלאת עניין. המבקרים – צעירים ומבוגרים, בזוגות ובקבוצות – מילאו את החללים ואת בתי הקפה הנעימים. חודש וחצי לנעילת התערוכה, העניין בה לא דועך. ואולי גם התערוכה עצמה יוצאת דופן, ומושכת יותר מבעבר. האוצרת האיטלקיה (האישה האיטלקיה הראשונה בתפקיד זה), צ׳צ׳יליה אלמאני, בחרה לעסוק בנושא שכיום, בשנה של מלחמות ומשברים כלכליים, מושך רבים: The milk of dreams. החיפוש אחר החלומות האוטופיים, שיכולים לעורר שינוי רדיקלי ומשחרר בעתיד הקרוב, עורר עניין לא רק באוצרת ובאמנים, אלא גם במבקרים רבים, שחיפשו בתערוכה השראה, ואולי גם נחמה מהחזונות הדיסטופיים לחורף הקרוב. מעט מהאמנים פירשו את הנושא של התערוכה באופן שלילי, ורבים ניסו, בדרכים שונות, להביע בעבודות שלהם רעיונות של תקווה ומיסטיקה, שינוי והתפתחות. 

התערוכה בארסנל, שכוללת גם ביתנים של מדינות וגם תערוכה מרכזית שאצרה האוצרת הראשית, היא לרוב מהודקת וממוקדת יותר מהביתנים הלאומיים ברחבי הגנים, Giardini, וכך היה גם הפעם. הרושם יוצא הדופן שלנו השנה, היה דווקא ההתרחקות היחסית מהאמנות הקונצפטואלית והמינימליסטית, והחיפוש אחרי שילוב סוגי מדיה שונים, כולל מלאכות מסורתיות שלרוב נחשבו ליצירה נשית ולא אמנותית, בתערוכה. כך עבודות טקסטיל וגם קרמיקה קיבלו מקום מרכזי יותר מהרגיל, וזאת אולי גם בזכות הנוכחות הנרחבת יותר של נשים אמניות, שהרחיבו את היריעה של מה שנחשב ׳אמנות׳.

כך, בביתן האוקראיני הקטן, זנאידה הציגה שלישיית סרטי וידאו על רועי צאן וגבנים בהרי הקרפטיים, שעובדים בבקתות קטנות המעוטרות רק ביריעות בד רקומות מסורתיות, במחווה לשם התערוכה, חלב החלומות.

בארסנל, אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות הגבוהה של עבודות טקסטיל:מיצירות רקמה עדינות שמשחזרות נופים נורדיים, לשטיח קיר עצום מימדים עשוי רצועות בדים רקומות יחד עם פנינים וחרוזים בהשראת מלאכת יד נשית, שהפכה לדימוי נוף מופשט. תערוכה נוספת הקימה לתחייה ג׳ונגל של צמחים וביניהם דמויות נשיות עטויות שמלות רחבות העשויות גם הן מאדמה וענפים, חלקן עטויות גם מעילים אדומים.

הביתן הפיליפיני הוא מחווה ישירה לאורגים המסורתיים במדינה, וסרטוני וידאו מראים אותם בעבודה לצלילי מוזיקה מקומית. בביתן האיטלקי ביקרנו באחד המיצגים שהותירו עלינו רושם ניכר: בחלל הגדול האוצר יצר מחווה לתעשיית הטקסטיל האיטלקית, ולמפעלי הבדים והבגדים שננטשו ונסגרו. האולם הראשון מציג כלי עבודה תעשיתיים בתאורה צהבהבה בלב אולם נטוש, ומדרגות מובילות לקומה העליונה, בה יש חדר שינה, שהזכיר לנו חדרי אירוח במפעל בדים איטלקים בהם התארחנו בעבר. מחדר השינה, יורדים לאולם המתפרה, בו עשרות מכונות תפירה זינגר עומדות, מוכנות לפעולה אך נטושות. תהינו אם גם מבקרים שלא מכירים היטב את תעשיית האופנה האיטלקית ומפעליה הושפעו כמונו מהמיצג, שבעינינו היה חזק מאוד. 

בביתנים של המדינות השונות בגי׳ארדיני ניכרה מחשבה על הטקסטיל והמקום שלו בחלומות ובאמנות. הביתן הפולני הציג מחווה יפה וחדשנית לקהילת הרומה (שפעם נקראו צוענים או נוודים) ולמסורות היצירה שלהם. קירות הביתן הגדול כוסו בשמיכות טלאים מרהיבות שמציגות סצנות מחיי היומיום, לצד סמלים ורעיונות מתרבות הרומה. במדינה בה הרומה היו לאורך השנים מיעוט נרדף ודל זכויות, המחווה הזו הייתה מרשימה ומעוררת מחשבה. 

גם בתערוכה המרכזית בביתן האיטלקי, מקום רב ניתן לעבודות שמבוססות על אריגה, טקסטיל ורקמה מכל העולם. לצד אריגים סימבוליים הופיעו גם תלבושות עתיקות, שמיכות טלאים אפריקאיות, ובובות נייר דמויות חתול-אישה לבושות בגדים שנראו כאילו יצאו מחלום ילדותי. ההצלחה של הביאנלה, שממשיכה למשוך מבקרים רבים, מבטאת אולי את העניין בנקודת המבט של האוצרת, שבחרה ביצירות חומריות ולא רק קונספטואליות, שמחפשות לקשור את המבט האמנותי עם המלאכות המסורתיות והנשיות.