מילאנו, אפריל 2022.

מה הופך עיר לגלובלית? בתחילת שנות התשעים, כשהמלחמה הקרה רק הסתיימה וה׳גלובליזציה׳ עדיין לא הייתה מונח נפוץ, החוקרת ססקיה סאסן ניסתה לענות על השאלה הזאת. היא כתבה על טוקיו, ניו יורק ולונדון, ערים שהפכו לסמל של עידן התקשורת המהירה, הג׳ט סט, תרבות הצריכה והכלכלה הקפיטליסטית. לדעתה, עיר נהפכת למרכז גלובלי כשתושביה מבססים קשרים רבים מעבר לגבולות המדינה. כך העיר היא לא רק אבן שואבת לתושבי האזור או הארץ בה היא ממוקמת, אלא הופכת למוקד משיכה ברמה העולמית. לונדון, ניו יורק וטוקיו היו בין הערים הראשונות למשוך יוצרים, משקיעים, ויזמים מכל העולם, והגדירו בעצם את הגלובליזציה כתופעה כלכלית, תרבותית וחברתית.

ומה עם שאר ערי העולם? כמובן שבעקבות ההצלחה של הערים הגלובליות למשוך אליהן תנועת כסף, סחורות ואנשים (כמובן, רק המהגרים ה״נכונים״ הורשו להכנס), ערים אחרות בעולם ניסו גם להתבסס כערים גלובליות. דובאי, פאריז, בייג׳ינג וגם תל אביב החלו לראות עצמן כערים ששייכות לעולם כולו ולא רק למדינה בה הן ממוקמות. באיטליה התהליך הזה היה איטי יותר. מעטות הערים שהצליחו ליצור קשרים בינלאומיים ולקיים כלכלה ותרבות גלובלית: רוב הערים האיטלקיות אמנם ידועות בעולם, אבל בעיקר כעיר-מוזיאון, יעד תיירותי ולא ממש לב פועם של עשייה והשקעות. אך אולי המשמעות של עיר גלובלית היא אחרת בכלל, לא קשורה דווקא לכלכלה הניאוליברלית אלא לקשרים התרבותיים והפוליטיים שנוצרו בעידן האימפריות ומשפיעים עד היום על העולם בו אנו חיים?

השבוע ביקרנו בתערוכה מעניינת במוזיאון mudec במילאנו, שחוקרת את המשמעות של מילאנו כעיר גלובלית. לפי אוצרי התערוכה, שכוללים היסטוריונים מובילים, מילאנו הפכה לעיר גלובלית כשאיטליה החלה במסעות הכיבושים הקולוניאליים באפריקה, שרובם לא זכו אומנם להצלחה במבחן התוצאה, אך השפיעו רבות על התרבות האיטלקית בלי לקבל הכרה על כך. מהקרב הכושל לכיבוש אדווה באתיופיה בשנת 1896, דרך כיבוש לוב בשנת 1912 ועד למלחמה שהכריז מוסוליני על אתיופיה בשנת 1936, איטליה ניסתה לכבוש לעצמה קולוניות מעבר לים. למרות שאיטליה לרוב מתעלמת מהפרק הזה בהיסטוריה שלה, ובוודאי לא נחשבת למעצמה אימפריאלית כמו בריטניה או צרפת, התערוכה חושפת שמילאנו הפכה לעיר גלובלית כתוצאה מההיסטוריה האימפריאלית שלה. 

בתערוכה מוצגים פריטי לבוש ואמנות אפריקאים שהכובשים האיטלקים הביאו איתם מהקולוניות, לצד פוסטרים של פרופגנדה איטלקית, וציורים שמתעדים את מלחמות הכיבוש העקובות מדם. החלק המעניין ביותר, לדעתנו, הוא דווקא הפרק הסופי של התערוכה שחוקר את מקומם של האיטלקים המילנזים ממוצא אפריקאי. איך זה להיות שחור במילאנו של ימינו? כצפוי, התערוכה מציגה מבט דואלי, שחושף גם את הגזענות הקשה שהיא מנת חלקם איטלקים שנולדו במילאנו אך מוצאם מאפריקה, וגם את ההישגים החשובים של איטלקים שחורים בתחום המוזיקה, הספרות והאופנה. אולי בימינו המשמעות של עיר גלובלית היא מקום רב תרבותי שבני כל העולם יכולים להרגיש בו בבית. מילאנו מנסה אמנם להיות עיר כזו, ולתת מקום שווה לאיטלקים שחורים (גם בסדרות טלויזיה שחקנים שחורים זוכים בשנים האחרונות לתפקידים שלא קשורים לצבע העור שלהם, וזו התקדמות גדולה ביחס לעבר). אבל העדויות שנשמעות בתערוכה, על אפליה, גזענות ובורות, מראות שהדרך עוד רחוקה. ואולי זו בעיה שלא נוגעת רק למילאנו, אלא לערים רבות אחרות, גלובליות או לא.