רומא, ינואר 2022.

אנו פותחות את מסעותינו לשנה החדשה בביקור שמסמן אולי כיוון חדש.

ביקרנו בתערוכה שנפתחה לא מכבר בגלריה הלאומית לאמנות עכשוית ברומא. התערוכה התאפשרה בעקבות התקבלותו של ארכיון בגדים, אביזרים, ועיצובים של מעצבת האופנה מוניקה בולזוני,monica bolzoni שלא כמו שמות מותגים “גדולים” שסיקרנו בעבר ושכולכן מכירות לפחות את השם כמו אלכסנדר מקווין, או דיור, התערוכה הזו לא מתהדרת להציג מותג “גדול” וידוע אלא אולי להפך, לחשוף מותג מינימליסטי ששם את האשה האמיתית במרכז, ויצא תיגר מול השיטה שהאופנה מייצגת.

בתחילת דרכה בשנות השבעים עבדה בולזוני בתעשיית האופנה המוכנה הפריסאית ובהמשך במותג האופנה פירוצ’י שזכה לפופולריות עצומה בשנות השבעים והשמונים באיטליה וגם בארה״ב.

כששבה לאיטליה בשנת1981 הביאה איתה מארה״ב רוח של חופש וצורך לקדם נשיות שונה וחופשית, לבנות מלתחה פשוטה עם פרופורציות אמיתיות מול האופנה של התקופה. הצורך הזה הניע אותה לפתוח מותג עצמאי. כך היא חנכה במילאנו, בויה דה אמיצ׳יס 53 היא פתחה חלל תצוגה משלה. במהלך שיפתיע אולי מנהלי מותג וסמנכ״לי שיווק עכשווים, היא אפילו  הותירה את שם החנות שהייתה שם קודם, bianca e blu ואימצה אותו כשם המותג שלה. 

היא רצתה קשר ישיר עם הלקוחה, עם הרחוב. היא לא רצתה לפתוח סלון לבגדי ערב או בגדי יוקרה לנשות האלפיון, אלא מעבדה של רעיונות וניסויים. הרעיון שלה היה ליצור בגדים שהם בעצם יחידות מודולריות של מלתחה שלמה, להעניק לאישה את החופש לבחור את אופן הלבוש וליישם באופן חופשי את נשיותה והאישיות שלה בתוך הבגד. בולזוני לא הסכימה עם הרעיון של מודל יופי ספציפי שייצג את הבגדים שלה כמקובל בעולם האופנה ולכן לא נהגה לצלם את הבגדים שעיצבה על דוגמניות מוכרות. למרות שפתחה חנות ביפן במימון מיצובישי לתקופה קצרה, היא לא השתכנעה להפוך למותג מסחרי עם רשת חנויות. בתחילת שנות האלפיים, בולזוני סגרה את בית האופנה שלה, והחליטה להתמקד בהוראת אופנה, כדי לעזור לסטודנטים לעיצוב לגלות את הזהות האישית שלהם כמעצבים.

כשחושבים על הרדיקליות שלה בהקשר התקופה, ברור שהבגדים שהיא עיצבה זכו לפופולריות בקרב אינטלקטואליות ונשים חופשיות ועצמאיות ולא בהכרח אלו שמקדמות אופנה על דפי הכרומו של המגזינים.

בשיטה הרמונית של מחקר אסתטי ושימושי בין צורות גאומטריות ופרופורציות של גוף נשי אמיתי, והשפעות של אמנות, הבגדים של ביאנקה בלו עשויים מחומרים שונים (חלקם פיתוחים סינטטיים) בצבעוניות מגוונת המאפשרים חיבור אינסופי ללא קשר לזמן. גם היום מבט על הפריטים המוצגים בתערוכה מחדד את התובנה שעיצוב טוב, נקי ושימושי שורד מעבר לתקופתו ונשאר רלוונטי. עיצוב כזה יכול לנצח את שיטת אופנה הפופולרית המהירה המאפיינת את ימינו, כשבגדים מתוכננים בכוונה תחילה להימאס ולהתיישן במהרה כדי לפנות את מקומם לעוד בגדים מאותו הסוג וחוזר חלילה.

נדיר למצוא קול יחסית לא מוכר שמדבר בשפה העיצובית שלנו. קל לנו להזדהות עם הדי אן איי של המותג הזה, ומשמח לראות אותו מוצג בגלריה לאמנות עכשווית, שמאמצת עיצוב אופנה כחלק אינטגרלי מהיצירה האמנותית המודרנית. הזהות הברורה של המעצבת מקבלת פה מקום משמעותי, ומעלה לדיון את חשיבות מקומה של האופנה (כיצירה שהיא גם מסחרית וגם בעלת תוכן אמנותי מובהק) והייצוג שלה בתרבות, לא רק באיטליה אלא גם במקומות אחרים.