ג’נובה יולי 2001- איטליה יולי 2021

השבוע יש מי שציין באיטליה עשרים שנים לדיכויי האלים של המחאה האזרחית נגד כינוס הG8- בג׳נובה בירת חבל ליגוריה לפני עשרים שנים. הארועים, ש׳עיצבו את פני הדור׳ לפי הטלויזיה האיטלקית, נותרו מאד אקטואליים כיום, בעידן בו אנחנו רואים דיכויי אלים של מחאות ברחבי העולם, מהונג קונג ועד צרפת.  

להבדיל מהרושם השטחי שנוצר באמצעות סרטים ומסיבות של ״החיים המתוקים באיטליה״ או ״הבטלה המתוקה״ dolce far niente ,החיים באיטליה שונים. לרבים מאזרחי המדינה יש מודעות פוליטית וחברתית ערה, גם אם הם יודעים להנות מהחיים.

במאי 2001 האיטלקים בחרו כראש הממשלה את סילביו ברלוסקוני, איש עסקים מיליונר נאו-ליברל, שעשה את הונו מספקולציות נדלן במילנו ובעל ערוץ תקשורת פופולסטי. רבים האמינו שאיש עסקים מצליח יהפוך גם את איטליה להצלחה כלכלית. ההמשך ידוע: הסתבכויות של שחיתות, תקשורת מגוייסת, חגיגות מין וגם קשיים כלכליים העיבו על כהונתו. 

אבל באותו הקיץ ברלוסקוני היה גאה ביותר לארח בג’נובה את כנס הפיסגה של ג׳י 8, שאיחד את ראשי המדינות העשירות בעולם לדיון ברעיון הגלובליזציה, קידום גישה עיסקית קפיטליסטית וריכוזית, והעצמת הגידול הכלכלי והרווח.

האיטלקים החליטו למחות. אגודות סטודנטים, אירגונים סוציאליים, ארגוני מהגרים, הסתדרויות העובדים, ועוד רבים חברו יחד להוציא אל הפועל הפגנת מחאה חזקה ומשמעותית נגד בעלי ההון, הקפיטליסטים הגלובליים ובעד הכלכלה המקומית והעובדים הפשוטים. 

מאות אלפי אנשים זרמו לעיר. גם המדינה החליטה להערך בהתאם וג’נובה הפכה לעיר מבוצרת כאשר במרכזה בפאלאצו דוקאלה מתקיים האירוע וסביבו כל הרחובות סגורים ובהם מוצבים עשרות אלפי שוטרים, אנשי משטרה חשאית ואנשי צבא. האופי האורבני של העיר וסמטאותיה הצרות היו יתרון למפגינים וחסרון לרכבי המשטרה. כך הסלימה האלימות של השוטרים עד כדי דיכוי אגרסיבי קשה שכלל ירי באש חיה לעבר המפגינים. התוצאה הייתה מותו מאש השוטרים של קרלו ג׳וליאני, צעיר בין עשרים שהפך לסמל המחאה. עשרות אחרים (מפגינים פציפיסטים, עיתונאים וסטודנטים) נפצעו גם באופן קשה על ידי השוטרים.

השבוע ערכנו ראיון בלעדי עם אזרח איטלקי, יאקופו רוזאטלי, מורה בתיכון שהשתתף כסטודנט במחאה ההיסטורית הזו לפני עשרים שנה. שמענו את התובנות שלו על הארועים, האלימות, והשפעתם עד היום.

מסעות: למה הגעת לג׳נובה ביולי 2001?

י״ר: הייתי חלק מאגודת הסטודנטים האיטלקית, שקשורה גם להסתדרות העובדים, ולארגונים אחרים שהפגינו בג׳נובה סושיאל פורום וארגנו פעילויות בחודשים ובשבועות שקדמו להפגנות בעיר. הייתי בן עשרים, סטודנט באוניברסיטת טורינו. המטרות שלנו היו להביע התנגדות לגלובליזציה הליברלית, בעד צדק חברתי ושיוויון עולמי בין מדינות הצפון והדרום, ונגד הרעיון שעומד בבסיס G8שהמדינות העשירות יקבעו את גורלו של העולם.

מסעות: האם הופתעת מרמת האלימות של המשטרה שחווית בעיר?

י״ר: בחודשים שלפני ג׳נובה היו הפגנות בערים שונות באיטליה, למשל בנאפולי בפברואר 2001, וגם תחת ממשלת השמאל דאז בראשות ג׳ובאני אמאטו המשטרה הרביצה חזק למפגינים, באופן שלא נראה קודם. לכן כבר הבנו שעקרונות הסדר הציבורי השתנו. הרגשנו שיש גישה חדשה של יד קשה לניהול הסדר הציבורי. אבל לא דימיינו אף פעם שיכול לקרות דבר כזה, שמישהו יכול לאבד את חייו. אנחנו היינו פציפיסטים, ובוודאי שלא צפינו כזו אלימות.

מסעות: לדעתך העליה באלימות הייתה תוצאה של עליית ממשלת הימין?

י״ר: חילופי הממשלה כמה חודשים קודם היו חשובים. כבר עם ממשלת המרכז-שמאל ששלטה קודם לכן הורגש שינוי בגישה. אך כשממשלת הימין-מרכז של ברלוסקוני עלתה לשלטון, גם ראשי המשטרה גם חשו בתמיכה הגוברת בגישה האלימה. 

מסעות: אילו פעילויות עשית בג׳נובה, ומה עשית כשהתחילו המהומות?

י״ר: כנס הג׳י-8 נערך לאורך כמה ימים, ובכל יום נערכו לא רק הפגנות אלא גם מפגשים ופעילויות חינוכיות בנושאים שונים, כמו הגירה, צדק חברתי, שיוויון. אני לא הייתי בכיכר בה השוטרים פגעו במפגינים באותו הערב (שם נהרג קרלו ג׳וליאני). יחד עם עוד 200 צעירים, בחרנו ללכת בדרכים צדדיות כדי להמלט מאלימות המשטרה. הגענו לנקודת האיסוף ושם התחיל הקשר הטלפוני בעזרת הטלפונים הניידים עם המשפחות בבית שמסרו לנו הרבה מידע על מה שקורה סביבנו. לנו לא קרה כלום כי ברחנו משם. החלטנו לשלוח את כל מי שמתחת לגיל 18 הביתה, והשאר ישנו מחוץ לעיר. ביקשנו משני חברי פרלמנט שהיו במקום ללוות אותנו לאוטובוסים כדי לא להקלע למהומות.

מסעות: למה לדעתך השוטרים היו כל כך אלימים?

י״ר: לא שאלתי את עצמי אף פעם למה השוטרים היו כל כך אלימים. המשטרה הרגישה שיש לה אישור להשתמש בכל האמצעים, וראתה במפגינים אויבים שצריך לחסל. השוטרים פשוט איבדו כל גבול והתנפלו על המפגינים בכוונה לרסק את ההפגנות מבחינה פוליטית, שיפסיקו אחת ולתמיד. האלימות הייתה גם נגד הארגונים החברתיים, שלא ראו אותם כבני אדם.

מסעות: איך אתה רואה את הארועים, אחרי עשרים שנה?

י״ר: אני שמח שהייתי שם, זו הייתה חוויה חשובה מאוד שלא הסתיימה שם, אלא המשיכה כמחאה נגד המלחמה בעירק כמה שנים אחר כך, גם אם האלימות שראיתי הייתה מפחידה. לאיטליה יש בעיה של סדר ציבורי, לא נעשה ניקוי אורוות יסודי מאז, ולא השתנה דבר. עשרים שנים הלכו לאיבוד כי לא נעשה כל שינוי רדיקלי לטיפול בבעיה הזו.

מסעות: האם יש השפעה להפגנות של 2001 בימינו?

י״ר: ההפגנות הקדימו הרבה רעיונות ששמענו בזמן המשבר הכלכלי (כמו תנועת ה 99%, או מחאת וול סטריט בניו יורק), הרבה מהקולות שאנחנו שומעים היום כבר נשמעו אז. צדקנו במה שאמרנו, והיום אומרים מסרים דומים גם ראשי מדינות בעולם. צדקנו שיצאנו להפגין, מי שלא הבין את זה אז, טעה.

מסעות: אתה חושב שאיטליה למדה לקח מהארועים האלה?

י״ר: איטליה לא הכירה באופן רשמי באלימות נגד המחאה, אבל זה צריך להשתנות. המשטרה התנצלה אמנם על האלימות, וחלק מהשוטרים נענשו, אבל באופן רשמי לא הייתה לקיחת אחריות על הארועים הקיצוניים בג׳נובה.