מסעות בגארדרובה ונציאנית

ונציה, יוני 2021

כל מסע בונציה מזכיר לנו את ספרו של יוסיף ברודסקי חותם מים. בדרכו המדויקת, בעין חדה ופיוטית הוא מביט על ונציה כל פעם מחדש ומתאר באופן ציורי את העיר האהובה עליו, ברודסקי שב לונציה רק בחורף ובכל חורף מחדש, החורף מועדף עליו כי רק אז העיר שבה לעצמה, השקט והמלנכוליה שכל כך מתאימים לקירות השיש הדוממים המשתקפים במים ללא המולת התיירים.

בקיץ 2021 פוסט קורונה אנו יכולות לדמיין את החורפים שברודסקי בילה בעיר הריקה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת.

הנה המילים של יוסיף ברודסקי המתארות את התחושות שמעלה המבט היום על בגדי העוברים ושבים בסמטאות העיר השוממות כחמישים שנים אחרי שנכתבו.

״הולכי-על-שתיים מאבדים את הראש בונציה בגלל בגדים וקניות מטעמים שהם לא רק מעשיים; הם עושים זאת כי העיר, כביכול, מאתגרת אותם. כולנו מטפחים בחשאי סברות על פגמי האנטומיה וההופעה שלנו, על האי-שלמות של חזותנו. ומה שהאדם רואה בעיר הזאת על כל צעד ושעל, בכל פנייה, בכל מפתח של שדה הראייה ובכל מבוי סתום, עוד מחמיר את התסביכים ואי-הבטחון שלנו. לכן הכל – בייחוד נשים, אבל גם הגברים – מתנפלים על החנויות מיד בהגיעם, ובחמת נוקמנות. היופי שמסביבך כה עצום, עד שתיכף ומיד מתעוררת בך תשוקה חייתית, שאינה ממין העניין, להלום את היופי הזה, להשתוות אליו. זה לא קשור בגנדרנות-הבל או בגודש האספקלריות שכאן, שהוא תכונת המקום, והעיקרית שבהן המים עצמם. זה כך, פשוט, מפני שהיא מעניקה להולכי-על-שתיים מושג על אודות איזו עילאיות חזותית שאינה מצויה במאורותיהם, בסביבתם השגורה. לכן פרוות נחטפות כאן, וכן משי, פשתן, עור קטיפתי, צמר, כל האריגים למיניהם. וכאשר כל הברנשים האלה חוזרים הביתה הם בוהים בכל זה ונדהמים למראה הקניות שעשו, בידיעה ברורה שלא יוכלו להתנאות בכל הרכישות האלה בלי לזעזע את הילידים. אין בררה, תצטרך להניח להם לדהות ולנבול בארון הבגדים שלך, או לתת אותם במתנה לקרובי משפחה צעירים.״

יוסיף ברודסקי, חותם מים, תרגום: לאה דובב. הוצאת מאגנס, 2010.