לפני עשר שנים פרסמנו כאן פוסט על למה אנחנו אוהבות פשתן. חומרי הגלם הם מאז ומתמיד אצלנו במקום הראשון, אבל השיח על אופנה ישראלית עוסק בעיקר בשיווק, מיתוג ותמחור ופחות בחומרי גלם ואיכותם.  לעיתים רחוקות יש דיון משמעותי באיכות חומרי הגלם או באופן ייצור הבגדים. לכן, לרוב הצרכנים אין ידע אמיתי על הסיבים, הבדים והחומרים שהם לובשים על הגוף. עכשיו נראה שבעולם העניין בחומרי גלם מתעורר שוב – בעיקר בתחום המזון אבל גם באופנה – ולכן אנחנו מתיחסות שוב לפוסט החשוב הזה כדי להרחיב את המחשבה על תרבות החומרים שמרכיבים את המלתחה שלנו. זו הזדמנות טובה גם לחשוב אם אנחנו עדיין אוהבות פשתן, ולמה. לא התחבטנו יותר מדי: המסקנה הברורה היא כן! 

כיום, לאור האסון האקולוגי שהביאה על העולם תעשיית הבגדים המזהמת של תאגידי האופנה המהירה, חומרי הגלם הטבעיים והמתמחזרים כמו הפשתן זוכים לעדנה חדשה. פתאום אנשים שמו לב שלא כדאי ללבוש את הבדים הבעייתיים מהם מיוצרים הבגדים הזולים, המיועדים ללבישה קצרה אך ימשיכו לזהם את הסביבה עוד אלפי שנים. גם רשתות האופנה הזולה החלו להציע בגדי פשתן, בניסיון אולי לכפר על חטא או שוב למקסם רווחים על חשבון טרנד האופנה האקולוגית.

הפשתן מלווה את האנושות מאז ערש התרבות. בחפירות ארכיאולוגיות מוצאים לעיתים סיבים או פרמגנטים קטנים של בד: כמעט תמיד מדובר בבד פשתן. זו עדות על חשיבותו ההיסטורית ועל נוכחותו הארוכה בחיי האדם. העובדה שמדובר לרוב בשאריות קטנות או רק סיבים מוכיחה שבדים טבעיים כמו פשתן מתמחזרים היטב ומתפוררים אל הטבע.

זו החשיבות הגדולה של הבד הטבעי. אנשים תמיד מחפשים חומרים חדשים (לא תמיד בהצלחה) כדי ׳לשפר׳ את הקיים, ולהעלים תכונות לא רצויות כמו למשל קימוט. משום מה, הקימוט של הפשתן מעורר באנשים חשש ואף רתיעה מסוימת, בגלל שהבגד לא נראה תמיד אותו דבר אלא חי ומשתנה עם הלבישה. דווקא הקימוט היא תכונה נפלאה בעניינו, ומוקד המשיכה העיקרי של הבד.

לאורך ההיסטוריה של האופנה והתעשייה המודרנית היו הרבה המצאות של אריגים שהפכו לטרנד רגעי ונעלמו כמו למשל ׳באנלון׳ ban-lon בשנות החמישים, בד מלאכותי שלא מתקמט, דק ומרגיש כמו ניילון, או ׳דקרון׳, תחליף כותנה לא מתקמט ממנו תפרו חליפות או מדי צבא. והיה גם ‘טרלין׳, בד מבוסס על נפט שרצה להיות דומה לאריג הצמר היקר יותר, וממנו תפרו את חצאיות הפליסה של מדי בתי הספר שלבשו הילדות בישראל בשנות השישים. גם הבד הזה נעלם, ונותרנו עם פוליאסטר סינטטי מצוי ממנו נתפרים הרבה מהבגדים המשווקים ברשתות האופנה המהירה. הוא יהפוך לממצא ארכיאולוגי בעוד אלפי שנים, כשחוקרים עתידיים יגלו בגדים שלמים באתרי קבורה בשדות בארצות שונות באפריקה ואסיה ואף באירופה, בגדים שגם אחרי שנות דור נותרו כמו חדשים עם התויות של  H&M  וזארה. ללא ספק, הממצאים ילמדו את הארכיאולוגים העתידיים הרבה על התרבות שלנו .

גם ויסקוזה שמתחפש למשי הוא למעשה בד מלאכותי שהומצא במעבדה, עשוי מתאית שהיא פסולת מתעשיית העץ שהופכת לחוט בעזרת דבקים סינטטיים. הרעיון של יצירת בד לכאורה טבעי (עשוי מעץ) אבל בתנאי מעבדה, חזר לאופנה עכשיו עם בד ׳טנסיל׳. כמו בד הויסקוזה, גם פה מדובר בבד שסיביו נולדו מפסולת עץ מודבקת במפעל tencil (שעל שמו נקרא הבד). הייצור התעשיתי מבטיח שמחירו זול בהשוואה לפשתן. אין שוב צורך בכל תהליכי זריעת הזרעים בשדה, גידול וטיפוח הצמח, קציר, הפרדה של הסיבים משאר חלקי הצמח, ניקויי ועוד פעולות עד ליצירת החוט. במקום כל אלה, יש מפעל שיוצר סיבים משאריות תעשייתיות בטכנולוגיה מתקדמת אך מרוחקת מהטבע. לכאורה, היתרון הוא בדילוג על החקלאות ועל תהליכים עתירי כוח אדם, שהפכו למזהמים מאוד בגלל חוסר האחריות של היצרנים הקפיטליסטיים.

הסיב, הוא שמעניק את האיכות לבד. סיב ארוך שנוצר בטבע מאפשר לבד גמישות, זרימה וחוזק שאין לבד שהסיב שלו נוצר באופן מלאכותי והודבק בחומרים כימיים.

הגישה התומכת בבד המיוצר במעבדה מזכירה לנו את הטיעונים בעד בשר שמיוצר במעבדה. אך אולי מדובר בקיצור דרך שגוי. במקום לשנות את האופן שבו פועלת החקלאות הגלובלית, לחזור לשיטות יצור לא מזהמות, לעודד חקלאות אחראית ותעשיית אופנה ירוקה, ולהבין שלשמירה על הטבע יש מחיר שבא לידי ביטוי גם בעלות הבגדים, אנשים מחפשים להוזיל עלויות על ידי ויתור על הקשר עם הטבע.

לעומת זאת, אנחנו חוזרות את הפשתן בזכות תכונותיו הנפלאות, וגם בזכות הקשר הישיר שלו לטבע. בתור סיב טבעי שגדל בשדה, הפשתן מרגיש אחרת על הגוף. אנו שמחות ללבוש בד שהוא לא פטנט שרשום על שם אף אחד, אלא חלק מהמורשת של האנושות. התחושה הייחודית של הפשתן על העור היא המצאה של הטבע, שלא ניתן להחליף באופן מלאכותי.

האופן בו סיבי הפשתן לוכדים את הצבעים גם הוא נושא  מעניין ויחודי. תודות למחקר הצבענים הטבעיים שאילנה חוקרת בעשור האחרון, היא קושרת בין קיימות, טבע,קרפט, אמנות, ועיצוב אופנה. תהליכי המחקר האיטיים, הצבענים הצמחיים המשתנים מעונה לעונה והשימוש בטכניקות קדומות ללא שימוש בחומרים כמיים מעניקים פאלטת צבעים יחודית ושונה מאלו המוכרים לנו מהעידן הכימי. הגוונים הטבעיים משתנים בהתאים לסיבי הבדים השונים. הפרויקט הוא מקור השראה לאילנה המאמינה בגישה הוליסטית לעיצוב המכילה את כל תהליכי הפיתוח. בדי הפשתן עליהם היא מציירת עם צמחים הופכים באמצעות טכנולוגיה דיגיטלית ולא מזהמת לבדים יחודיים עשירים בגוונים בסגנון ציורי פרסקו עתיקים, מהם מעוצבים הבגדים בסטודיו, כל בגד מכיל את המשמעות הערכית והרגש שהושקעו ביצירתו.      

⁨המייצב “כתם ים תיכוני, אורטו “ שמלת פשתן מציור יד עם פרחי בר" מהדהד את המשמעות של הפשתן כצמח השדה. מוצגת עכשיו בתערוכה “יש ריח לאמנות”  שנפתחה לקהל בגלריית החווה בחולון, כולם מוזמנים מהיום. ⁩

קרדיט לתמונות: אילנה אפרתי.